לרגע חשבתי שהבית האחרון עודכן לתקופה הנוכחית: "ביום הדין על הכסא אני עומד ושר/ והם כבר מהדקים לי את החבל לצוואר", אבל אלו המילים במקור. אבי גרייניק לא שינה מילה. זה עדיין שיר אהבה נכזבת, וכשאמרים לו – "בטח באלוהים", הוא משיב "אבל האהבה שלי היא לא האהבה שלו".
האהבה שלי לשיר אינה אותה אהבה לגרסה המקורית של יצחק קלפטר שהולכת איתי מאז נולד השיר, אבל גרייניק הצליח לצבוט מחדש את ליבי באינטרפרטציה המאוד יחודית שלו.
כבר מצלילי הפסנתר על הפתיחה, גריינק לוקח את השיר לחדר שלו, מאט את קצב המקור, כדי לייצר נרטיב משלו כסטורי טלר. זוהי אותה אהבה נכזבת, אבל אחרת – בביצוע האינטימי השברירי, בקצב, באינטרפרטציה התיאטרלית שמתחילה דיסקרטי ונוסקת לשיאי הרגש בסיום השיר.
הקליפ מוסיף גימיק חמוד: אבי גרייניק מולטי אינסטרומנטליסט – מנגן בשלושה כלים, כמו כדי לומר: אם להעביר את השיר לחלקה שלי – אז עד הסוף. אז כן: האהבה של קלפטר הפכה לאהבה הייחודית של גרייניק.
אבי גרייניק – האהבה שלי היא לא האהבה שלו
יצחק קלפטר – האהבה שלי היא לא האהבה שלו
אמרת שהחיוך שלו מביא לך את האביב/ ואם את בצרה אז הוא תמיד מקשיב
ולמה רק איתי יוצא לריב/ כי הוא אחד כזה שזבוב לא יעליב
והוא אוהב אותך, אמרתי: "למה לא?"/ אבל האהבה שלי היא לא האהבה שלו.
זוכרת בית קפה קטן ברחוב ההוא הריק/ שתינו יין אדום, אדום אבל זורק
סגרתי אצבעות על ירכך/ ואת נתת מבט כזה גבוה ומחנך
אמרת לי: "אפלטון", אמרתי: "למה לא?"/ אבל האהבה שלי היא לא האהבה שלו.
ביום הדין על הכסא אני עומד ושר/ והם כבר מהדקים לי את החבל לצוואר
והם אומרים: "אל תאבד תקווה/ גם כשהכל נראה אבוד, למעלה התשובה
ובטח באלוהים", אמרתי: "למה לא?"/ אבל האהבה שלי היא לא האהבה שלו.
