עשרת השירים החדשים הם אברהם טל נכון לעכשיו, שאינו מתיימר לייצר את הצליל החדשני, שמשנה סדרי עולם במוסיקה, לא אלבום קונספטואלי, לא האלקטרוניקה שאפיינה את אלבומו הקודם, אלא שירים בצליל חם, נוגעים בו ברמה אישית, בזוגיות, בעניינים שחווים ביום יום, בהרהור על ארעיות החיים, כפי שהוא שר ב"נהרות חיי" – "החיים הם שנשארים ואנחנו אלה שחולפים", מחפש לגעת שוב בחברות אמתית בטון המשדר עצבות בעירוב של דיבור ושירה. כשאברהם טל שר על פתיחת הלב בפני חבר – אתה מאמין לו.
מוטיב הזמן קיים גם בשיר הפותח "הימים עוברים". בדיקה עצמית בהיבט פילוסופי. האישי עומד למבחן מול הקולקטיבי. על רקע מציאות קשה ובלתי ניתנת לשליטה של "ילדים הולכים אמהות בוכות" – הוא מציע לעזר שכנגד לבחון מחדש את יחסיהם, כי להם, כזוג, יש עדיין יכולת להחליט על גורלם. תתבונני בכאב הענק של אחרים, הוא מציע, כדי להבין כמה חייבים לחיות את החיים, לפני שכוחות גדולים ממך מתערבים בהם.
צליל גיטרה אקוסטית, מכין את הקרקע למנגינה נוגה, מקסימה בפשטותה. מתחיל מאופק, כדי להביע בבהירות את התובנה. בהמשך נוספים בס, תופים וכלי מיתר המעצימים התחושה. מעביר הילוך ממוסיקת פולק לצליל נשמה.טל מצליח להביע את מה ש"חשוב באמת" בצורה הכי ישירה וכנה.
החשיבה על צליל חם נטול אלקטרוניות הביאה את טל לפתיחת כלי מיתר ארוכה ב"גם כשאני שונא" – על הניגודים שבתחושות כלפי העזר כנגד, ה"אוברטורה" הקלסית, השילוב של קטעי מיתרים בקטע הקצבי, מעידים על הניסיון של טל לגוון ולהעשיר, גם כשמדובר בפופ בעל אלמנטים בסגנון היפהופ. את הצליל החם של כלי המיתר שילב טל בצורה יפה גם ב"להיעלם בך", הדואט עם מארינה מקסימיליאן , שיר קסום על הרצון לתת לגוף להשתחרר.
יש באלבום שירים שעוסקים במבחן עצמי: כשטל נוגע בפחדים וביכולת להתגבר עליהם, ב"לוחם ותיק", שירתו הופכת שירת נשמה עוצמתית. פחות אהבתי את המבחן העצמי של "ציפיות" – רשימת מצאי עצומה של ציפיות עצמיות – רובן אינן אישיות במיוחד, טובות לכל אדם, אפילו נדושות, המשקפות אי הסתפקות בקיים ורצון-תקווה להשיג הרבה יותר בחיים. טל מגיש את הרשימה בשירת נשמה גבוהה, שנשמעת כמו זעקה להצלה. קיים איזשהו פער בין רשימה סתמית קלילה של רצונות בנליים, ובין פרץ הרגש הגואה הזה, הנשמע כמשאת נפש. השיר מוגש בקצב פאנקי מעורב בהיפ הופ בתזמור אוריינטאלי בומבסטי.
לעומת זאת, "בוקר פרדס חנה" הוא מסוג היצירות האישיות היותר אותנטיות המאפיינות את אברהם טל, המבקש בבוקרו של יום גשום בפרדס חנה (מקום מגוריו) לא לתת לרוע לפלוש לחלקה שלו, להשאיר זוועות העולם בחוץ, לחיות את הטוב, נכון לעכשיו, ליהנות מהבוקר, כי אין לנו מושג מה יביא העתיד. זוהי מחשבה שחולפת אצל מי שאוהב את החיים, את מקום מגוריו, את משפחתו, אבל מודע לכך, שהכול יכול להשתנות ברגע, ולא לטובה. השיר אינו משדר כאב, אלא שמחה מאופקת מכל הלב במנגינה וקצב, שמכוונים לגרוב אפרו קריבי. אברהם טל – גם כשהוא מבואס, מתעל את הדאגות לזיכרונות טובים, לאפיקים מאירי פנים, כדי להעניק למאזין את התחושה, שהוא חווה באותו בוקר, בחלקתו הפרטית הקטנה והחמה. שיקוף רנטגן של תחושותיו.
בכל זאת צליל עכשווי: נקישות אלקטרוניות מעטרות את "שושנים", מילות אהבה לאישה משיר השירים. שירה מאופקת שמתעצמת אט אט ב"אל גינת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל", והופכת למעין תפילה רבת קולות.
הקונטרסטים מתחדדים לקראת סיום: "רוח" הוא שיר אקוסטי הרמוני שקט, כמעט מדידאטיבי, בעיטור יפהפה של חליל, שבו טל מתבונן בטבע כדי לחבור אל מסע "מעבר אל הזמן/ אל המקום התם".
ומצד אחר: החגיגה הפאנקית של "תן לי מנגינה" עם הדג נחש – על המצב הכאוטי במקומותינו בעין הומוריסטית ובגרוב משמח לבבות.
לא פשוט לאפיין סגנונית את האלבום החדש של אברהם טל. מה שבטוח: טל הלך כאן על החשוף ביותר, הסיר מחסומים. ניסה לשקף את המציאות שלו, שהיא בדרך כלל גם המציאות של רבים, והוא עשה זאת בישירות אותנטית, בצבעוניות, שנראית כמו תערוכת ציורים מוסיקליים, המשלבת את כל מה שהוא מכיל בתוכו.
שירים: הימים עוברים, נהרות חיי, גם כשאני שונא, לוחם ותיק, בוקר פרדס חנה, להעלם כך, ציפיות, שושנים, רוח, תן לי מנגינה
