שירי האהבה של אדיר לוי שופעים תיאורי טבע. החבירה לנופים, לעונות השנה היא לעיתים מפלטו של המשרבט שמנסה לשאת חן: "ביום שהשמש מסנוורת את ליבי / נוגע בי השקט" או: "ועכשיו כשאת איתי / הגעגוע צף על מי אהבתי"  (השיר "אותיות ישנות")
האלבום עמוס מטפורות, שחלקן יוצרות הרושם כי הכותב התאמץ להרשים, אך יצאו לו משפטים מנופחים: "אני כבר שם/ האדמה תחתיי/ מבינה אותי/ היא פורחת לאט/ אך לבסוף היא תעלים/ את המדבר שבי"
פשטות מטפורית מוצלחת יותר אני מוצא ב"הלוואי שיכאב גם לך": "הלוואי שליבך יברח/ אל תהומות של קור/ ואת תראי אותי שם", או: אהובתי/ הכאב נמצא קרוב לאמונה" בשיר "מרחוק".
מנגד אני מקשיב לשיר פשטני ולא מעניין כמו "דרך" שאומר: "אני לא גיבור גדול רק אחד שמחפש דרך".
דווקא הפשטות של "לאהוב אותך יותר" המלווה בגיטרה אקוסטית בסיום האלבום משכנעת יותר. ב"לבד" בקצב הבוסה נובה, תאימותו של הטקסט היא דוגמא ליצירתיות של שיר קליט, בעל מגע מלנכולי נעים, שאינו גולש למלודרמה בתיאור הלב השבור ותחושת הלבד של האוהב הנכזב. גם "פוקח עיניים" מעיד כי פשטות עשויה להכיל יותר מאשר מטפוריות מופרכת.
אחרי 13 שירים, נשארתי בתחושה פושרת משהו: אדיר לוי מחפש להגיד דברים על יחסים ותחושות אישיות במטפוריות גבוהה,  אבל  מסתובב סביב עצמו ואינו מייצר קו אמירה קוהרנט. עיקר הבעיה – הקו המלודי שלו חסר ברק ומקוריות, והטון לא תמיד משדר עומק, או בפרפרזה לאחד המשפטים שלו  – הכאב נמצא קצת רחוק מהאמונה.

שירים: אולי הפעם, לבד, הזמן עצר מלכת, אותיות ישנות, באוגוסט, מתרחק מהעיר, הלוואי שיכאב גם לך, כשאני כותב עלייך, מרחוק, דרך, אני כבר שם, פוקח עיניים, לאהוב אותך יותר
מילים ומוסיקה: אדיר לוי
עיבודים והפקה מוזיקלית: בועז וולף ואדיר לוי