בסוף זוהי בכל זאת הולנד. אולי כדאי להשאיר לקהל את הבחירה. מתברר שהרוב אישרו את מה שניבאו טבלאות ההימורים. השופטים במדינות מצביעים די מוזר, או שקרה כאן משהו שדורש חקירה מיוחדת. לפי ההצבעה הזו מקדוניה הצפונית היתה ברוב שלבי ההצבעה ראשונה, רק לקראת סיום כבשה שוודיה את הפסגה. הולנד ירדה כמה מקומות למטה. באו ההצבעות של הקהל בית – והתמונה התהפכה. גם שבדיה ירדה מטה, ורוסיה עלתה מעלה. איזה חוסר איזון בין ההצבעות. קובי מרימי? גם הדמעות בסיום הביצוע לא הוסיפו כמעט נקודות.
הולנד? דאנקן לורנס הבחור ליד פסנתר לא גלש לרגשנות יתר, עשה שימוש נבון בהרמוניה שמימית מרשימה, בקצב אלקטרוני שטען במתח, עוצמה פנימית אותנטית. יש בכל זאת מפתחות להגיע רחוק. על הקום ה-23 של מרימי אפשר להגיד – הנפילה. חומר לחשיבה אבל לא לועדת חקירה.
אירוויזיון 2019. העידן החדש. טלוויזיונית – בהחלט. חדש, חדיש, ומחודש. זו היתה חתיכת פרודוקציה. למפיקי האירוויזיון הבא יהיה מה ללמוד מהשידור של כאן 11. תמונה, קול, בימוי ויזואלי.עידן הקליפ האקסטרווגנדי הגיע לשידור החי. השאו בין השירים ועד להצבעה – ליגת על כולל הבונוסים: רייכל עם הפרויקט שלו, נבחרת הזוכים בעבר עם גלי עטרי ב"הללויה", פחות, לטעמי, ההצגה של מדונה שזייפה ב – Like A Prayer. היא ניצלה את את הבמה והמעמד לקדם את העניינים שלה. פה השתחוו למלכה. בואו נרגיע.
מוסיקה: לא חווינו חזית חדשה של מדינות שהמוסיקה שלהן מהווה חידוש משמעותי בתחרות. גם רבים מהקליטים נשמעים פופ מיושן ועבש.
לא הרבה השתנה מאז פיקח על התחרות מטעם איגוד השידור האירופאי איש חביב, ג'נטלמן השוויצרי, שענה לשם פרנק נף. אירוויזיון כבבואת כפר הפופ הקטן מהסוג הפשטני. אותה ביצת פופ קיטשית נטולת ערך אומנותי. פופ אסטוני או נורבגי – מצא את ההבדלים. אותם מודלים קלילים שזיכו בעבר את אנגליה ואירלנד במקומות הראשונים. וקצת רעננות? מתברר שאפשר, וזה קרה פה ושם. אבל כאמור, ההבדל הוא בעיקר בהפקה, בצילום, בפעלולים הוירטואלים.
הקליל והנסבל: צ'ינזיג מאזרבייג'אן עשה שיר עכשווי, radio-friendly. שמשלב טעמים אתניים עם צלילים מערביים מודרניים. ידידותי גם ה -She Got Me של לוקה האני משוויץ – עולה לנתיב אמצע הדרך של האירוויזיון. כנ"ל זנה, הנערה בת ה-16 מבלרוס ביורו פופ דאנס. טמטה מקפריסין במשהו נוסח Fuego מהשנה שעברה. גם כאן לא משהו שייכנס לענקי השירים בספר הזהב של האירוויזיון.
מיוחד יותר – לייק מאלאוויי עם "חבר של חבר", שהעלה את צ'כיה זמנית על מפת הפופ של אירופה. גם הרוק המטאל-טראש הביזארי של הלהקה האיסלנדית "הטארי" הוא יריקה נחמדה לפרצוף של האירוויזיון.
בהופעה של בילאל חסאני מצרפת ששר Roi – האטרקציה היא יותר הזמר מאשר השיר. בילאל ה אמיץ, רהוט, ייחודי, בעל מסר, אבל ‘Roi’ לא ממציא שום גלגל חדש. שיר סטנדרטי למדי, כולל המסר – הפשטני.
סרגיי לזרב מרוסיה הגיע לתל אביב כדי לזכות. הוא כמעט עשה את זה, אבל נדמה כי העיבוד הבומבסטי הפך את השיר לבלדה דרמטית מיושנת מדי.
S!sters – לורה וקרלוטה הגרמניות לקחו חלק בקרב קולות מרשים. החזות שלהן חזקה, המנגינה – חזקה וגם הרעיון של השיר אינו חולף ליד האוזן ומתפוגג. רגע, רגע. מדוע הן דורגו כל כך נמוך?
לג'ון לונדוויק משוודיה היתה הופעה טובה מאוד. יש לו את החבילה המלאה – גוון הנשמה (soul) אוריינטציה של גוספל. מקצוענות פופית, כמו שהשבדים מייצרים תמיד.
אוסטרליה מתה על האירוויזיון האירופאי וממשיכה להשתף בו, אבל מספקת סחורה עבשה משהו. קייט מילר היידקה שרה על הגבר שמהווה עבורה מטרד. מחפשת חופש. הולכת לנקום שבו אין כוח משיכה. הניסיון להתעופף על פופ אופרה קרוס אובר נשמע בומבסטי עד למגוחך, הצטעצעות אירוויזיונית צעקנית, מהסוג שהגיע זמנה לעוף מהאירוויזיון. יכול להיות שגם כותבי השיר של קובי מרימי צריכים להבין שהסטייל ה"אופראי" לא עובד. מצד שני, אין נביא בעירו, ותל אביב אמנם נכשלה בטבלת ההימורים ועוד יותר בדירוג בתחרות, אבל יכולה להתגאות באירוויזיון גדול.
דאנקן לורנס – הולנד – Arcade
סרגיי לאזארב – רוסיה – Scream
מחמוד איטליה – Soldi
