תתפלסף מעט, תתחרז מעט, תן למחשבה לזרום. נסה הגנות נגד הסוף. יש לאיתי בורג איזה הגיגון מגן על החיים שאומר: בואו נבין לאן אנחנו הולכים. עדיף לחיות כל יום כאילו היה היום האחרון. אל תבקשו מבורג עצות מעשיות. תסתפקו בגחמה המוזיקלית ההזויה משהו, שמורכבת מדיבור, קצב רוק, סלסול אוריינטאלי, מחיאות חאפלה. בסופו של דבר, הלא-זמר מתיישר על מסלול אולם השמחות. הפער בין הדיבור הממוסטל (בעיקר בשורה האחרונה) למוסיקת הכפיים מבליט את החיוך והזריקות שבתובנה. בואו לא ניקח ללב ולריאות. לא הייתי רואה בשיר הזה – גולת הכותרת במפעלו של בורג. אני שונא לומר "נחמד" על שיר. אבל זה מה שחשתי. משהו סטייל גלעד כהנא. מעניין מה ההמשך. עם חיים לרוז הוא יכול להגיע לדברים איכותיים. אגב, הקליפ ממש משפר את המצב. כאן מגיע ההומור, שאולי לא קיבל מספיק ביטוי בשיר.
אני שואל אותך האם/ אנחנו חיים/ כל יום בחיינו/ כאילו היה
היום האחרון
את יודעת זה מדהים/ אבל הם לא מבינים/ שאין מקום לכולנו
רצית יהלומים/ נשאר רק זיכרון
ואני מרים ידיים/ מעדיף לשתות לחיים/ די נעים לי בשמיים
רוח נושבת קרה/ בואי איתי נצא בערב/ תעזבי ת׳חור בגרב
המגל הפך לחרב/ רק עוד קיסם למדורה
קליפ: תסריט ובימוי – איתי אנג׳לאייז, צילום – דביר קרן והראל בן נון