ונפתח בקורס לכתיבה יוצרת: את ה"נו" בתחילת השיר הייתי מעיף. ככה לא מדברים אל בחורה נאהבת, כשאתה פונה ללב שלה, ומהטון ניכר שהבנאדם עצוב, אבל לא עצבני. "סתם כותב" – מיותר. כי  יש ממש סיבה לכתיבה. יש כאן כוונה.
לעצם העניין: אם יש קלישאה טקסטואלית על שיר שברון לב של אוהב מדופרס, זה השיר הזה. גם הז'אנר הים תיכוני כבר משועמם משירים כאלה. הגבר שאכל אותה בגדול, אחרי שנטשה אותו. החריזה הכי שבלונית: משתגע-מתגעגע. הלב שלו לוקח, הלב שלה שוכח. המילים הכי שחוקות: את כל הטוב שכחה. למה להרוס הכל. איך המצפון שלה נרדם. את איתי לוי לא מדאיג, שהוא מעלה גרה, אבל זה אינו  מונע ממנו אנחה קורעת לב בסיום. לזכותו של הזמר ייאמר כי הוא שר את המנגינה Very Sad, משחק אותה מלנכולי בצורה מבוקרת כולל אנחה קורעת לב בסיום.  בקליפ העסק הופך אגרסיבי, כשאיתי לוי מנפץ בגרזן מכוניות ופסנתר במגרש גרוטאות ואף מצית אותו (את הפסנתר). למה זה משמש? העצבים ממש אינם מתאימים לאופי השיר, לצליל הפסנתר הענוג שמלווה עקב בצד אגודל את הקול המקונן.  מי הבמאי שלקח אותו לסיטואציה ההזויה הזו?  רבים ישתתפו בצערו. האם זה מספיק. יספיק גם יספיק. אחרי הכל איתי לוי מחויב לז'אנר ולמעריציו, לא לכותב שורות אלו, שאינו משתתף בצערו.

תסריט, בימוי, צילום: סינק

נו תגידי כמה זמן עבר/ את מענה את הנשמה שלי/ תראי זה לא יפה יפה שלי/ לא אני לא ליצן לא שחקן/ סתם כותב איך שהזמן שלי/ לאט עובר לי כשאת לא איתי
תגידי למה להרוס הכל/ ואיך עוד לא למדנו לא ליפול/ על הלב שלי תמיד אני לוקח/ הלב שלך שוכח הכל/ ואיך הכל הפך אצלך נורמלי/ איך המצפון שלך נרדם כשרע לי?/ לפעמים אני קצת משתגע/ אחרי הכל מתגעגע אלייך…
את לקחת הכל/ לקחת טיסה גם בלי לשאול/ ומה נהיה עם הכאב שלי/ הוא לא מפסיק לגדול בלב שלי/ גם אני רוצה לברוח מהכל/ לשים תראש על איזה אי בודד/ נו תלמדי אותי טיפה על איך להתמודד
תגידי למה להרוס הכל/ ואיך עוד לא למדנו לא ליפול/ על הלב שלי תמיד אני לוקח/ הלב שלך שוכח