אז מה פשר התוגה שהוא מכיר? מה מרגיש ליבו? מה הוא בכל זאת מסתיר? מה בדיוק עבר/ עובר ביניהם?  מה החברים שלהם אינם מבינים? למה מתכוונים ב"לא מתאים להם"? בכלל: מה יום מיומיים? התשובה אולי נמצאת בשאלה: "אהובתי האם עדיין את איתי?" אלון אולארצ'יק מנסה בשיר לגעת באמת שהוא חש בה, איזושהי אמביוולנטיות מציקה. זקוק לתשובות ברורות יותר בעניין היחסים בינו ובינה. אולארצ'יק כותב כאן שיר שכל פסיכולוג היה חוגג עליו. המילים על הדף לא יחשפו לחלוטין את התוגה. היא קיימת יותר במוסיקה מצליל הפתיחה, הקולות שנשמעים כמו צליל שחפים. השירה המחוספסת של אולארצ'יק עגמומית כפי שלא שמענו אצלו. היא (המוסיקה) מספרת את הסיפור בקווים מלנכוליים רכים שמשדרים את העצוב-נוגה-כואב בטון שיש בו גם הפנמה – הכי קרוב לאמת שלו. לא להיט. שיר אישי, אינטימי, לעמעם אורות.

כשאני בזרועות שלך אני יודע שהגעתי הביתה / וכשאת בזרועות שלי אז זה עוד יותר מורגש
מה קרה לנו לאחרונה, איך התרחקנו ואז התקרבנו / והיה לי קשה עם זה, בטח גם לך לא היה קל
את התוגה אני מכיר, אותה אין טעם להסתיר / ואת ליבי אני מבין, הוא כבר יודע מה קרה לו
ומה אצלך אהובתי, האם עדין את אתי / האם הקושי כבר חלף, האם נוכל לפתוח דף
אולי אחר כך…
חברים שלי אומרים לי אחי, כבר תסתדרו אם עוד לא הסתדרתם
וחושבים שלנו לא מתאים כי אנחנו חמודים / ואחר כך מאחלים לנו שנהיה כמו שהיינו
אך הם לא מבינים הרבה, הם ובעצם לא מבינים כלום
את התוגה אני מכיר, אותה אין טעם להסתיר / ואת ליבי אני מבין, הוא כבר יודע מה קרה לו
ומה אצלך אהובתי, האם עדין את אתי / האם הקושי כבר חלף, האם נוכל לפתוח דף
אולי אחר כך…