זהר ופסי עושה שימוש ב"הכניסיני תחת כנפך" של ח.נ ביאליק ("הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת") לתיאור תחושת געגועיו למי שהייתה לו מקום מסתור, שאהבתה עטפה וחיממה אותו, שזיכרונה בוער בתוכו. הטקסט אינו קוהרנטי ואינו מתעלה לרמה לירית גבוהה, אבל הוא מצליח להעביר את הנרטיב.
אלון שר בטון רגוע שמבטא את ההתייחדות האינטימית עם מושא געגועיו. רק לקראת סיום ("מתחשק לי לצעוק"), הוא נותן לכאב להתפרץ. המנגינה פשוטה ויפה, המוסיקה אינה שייכת לזמן-טרנד מסוים. למעשה משדרת יותר זמן עבר מאשר מחוברת למוסיקה עכשווית, והשירה של שר היא שמעניקה לשיר ממד אותנטי.
כשהלילה חשוך בפנים /מתעוררים בי כל השדים / הגשם מצליף בפנים ואת נשארת. / לפעמים בסופו של יום/ כשאני מתפרק פתאום / ממרחק של ימים ושעות איך תמיד את חוזרת.
ואז/ זה כואב קצת פחות/ את לי אם ואחות/ ברוחות סוערות וקור / תמיד היית לי מקום מסתור. / היית לי היד הרכה המלטפת / כשקראתי "אני נשבר" את הראית לי את המחר/ כל חיי התחממתי לאור אהבתך העוטפת.
ואז. זה כואב קצת פחות / את לי אם ואחות / והיום אני איש אחר/ את השארת זיכרון בוער/ תמיד ידעתי שאת בתוכי / רק לא ידעתי עד כמה.
עכשיו מתחשק לי לבכות/ את לי אם ואחות עכשיו / מתחשק לי לצעוק…
