"זמן גרם לך להרגיש שהשתניתי". זה הניסוח הנכון? הכול באשמת הזמן? לא היו גורמים אחרים, שהמאיסו אותה עליו? אולי פשוט לא התאימו זה לזו? אולי ההרגל הרג. כותבי הטקסט, העדיפו לדלג על הסיבות האמתיות. שרבטו משהו על זמן למרות שמדובר בשנאה של ממש. מה גרם לו לשנוא אותה?
היא "חיפשה בו פרח/ וארוחות ביחד כל ערב", אבל הוא אפילו לא החליט מה הוא לובש. כל מה שחש, שהיא מנסה לסחוט ממנו "איזה רגש". ושהתשוקה "התחלפה ברפלקסים". עכשיו הבנאדם מבקש שקט.
מה זה? מכתב וידוי לזו שהייתה אתו? אם שונא אותה, מה מביא אותו לנסות להסביר לה את עצמו? ואולי התכוון לסוג של שכנוע עצמי, ששגרת יחסים היא רעה חולה?
המוסיקה משדרת עגמומיות, שאין בה כעס. בהמשך השיר נטען בקטע של מעין זעקות שבר, אבל חוזר לטון של התרפקות במנגינה יותר מתקתקה מאשר קודרת. אמיר ובן עולים על קו מוסיקלי מתייפייף קמעה המנסה לשדר טראומה, אבל נשאר בגבולות הנועם הענוג.
זה נגמר מזמן/ את רק הוספת סיבה לשנוא אותך/ ובצער רב/ השם שלך הולך אחרייך
כל כך טיפשי/ להיות בינוניים עד שנהיה עפר/ היו ימים/ שנראיתי מאושר כמו עינייך
זוכרת איך מזמן/ היינו שנינו נגד העולם כולו/ אבל אני / מעולם לא ביקשתי להיות נגד
להגיד שדיי/ יותר קשה מלהגיד אנדרלמוסיה פה// תסתכלי עליי
לא אשמע את עצמי בלי רגעים של שקט
פיזמון : ביום ראשון לא, / ביום שני לא,/ ביום שלישי לא,/ ברביעי לא,/ בחמישי לא,/ ביום שישי לא,
ביום שבאת.
חשבת שזמן/ הוא הדבר הכי מועיל/ כבר אמרנו ביי/ פשוט המשכנו באותו השביל
חיפשת בי פרח/ וארוחות ביחד בכל ערב/ אבל אני / עוד לא בחרתי גופיה או מכופתרת
ומתסכול/ ניסיתי לסחוט ממני איזה רגש/ בדרכים שלך/ רק נתת לאדישות שלי עוד דלק
לא הבנת שזמן/ גרם לך להרגיש שהשתניתי/ לא זוכר מתי/ התשוקה כבר התחלפה לי ברפלקסים
פזמון…
