הקליק אני לא בפסקול

אני לא בפסקול

הקליק

הפקה עצמאית
3.5/5

הייתי שולח את השירים למירי רגב במסגרת בקשה לתקצב את הקאמבק של הקליק. על שלום חנוך של "מחכים למשיח" היא "גדלה". לא בטוח שהיא מכירה את "לא צריך שתדליקו לי נר" ואת "אינקובטור". כשתקרא את הטקסטים החדשים, במקום לתקצב, היא תחזור לצנזורה הצבאית.
הם  מתים להשתמט מהכל, מצבא, מחברים, אהבה, כיבוש, גם מהאמת. הם מתים להתיר את החוזה שלהם עם הארץ. הם  קוראים לאנשים לצאת מהחורים ולמרוד במציאות ב"תאוות האומה למציאות מדומה לשירים על שלום וחרחור מלחמה". דני דותן סרקסטי כמו פעם כשהוא שר ישיר מאוד נגד "סוחרי הצביעות"  לכל מי שמשתתף ב"מסיבה של ישראל" במקצבי רוקנ'רול סוערים וישירים.
שלושים וכמה שנים אחרי – פתאום אלבום שמצהיר: חבר'ה, תראו לאן הגענו. במציאות המחורבנת אף אחד לא קם, לא צורח. לא בועט. ממשיכים  לחיות בהכחשה כאילו המציאות הזו נוחה מאוד. אז אנחנו חוזרים לעניינים  להגיד שיש מי שיצעק. אנחנו נחזיר את המחאה לשירים.
יש לי תחושה שהקליק נזכרו מאוחר מדי להעלות עצמם מן האוב, שהמוסיקה שלהם – זמנה עבר.  שקשה להחיות את הימים ההם. בשיר מספר 4 "המנון למלחמה", אני שומע תזמור נוסח Madness, להקת הסקה האנגלית של השמונים. זהו שיר על ילדי האומה (לאומנים קיצוניים, מתנחלים שפוטים) ששרים המנוני מלחמה, שרוקדים ביחד על פרחים מחוקים. ברוח זו  – השיר "בין הקברים לפרברים", לעג על אנשים שחושבים שהם מאושרים.  נדמה לי שגם Madness, כמו הקליק,  שייכים כבר לפנתיאון של המוסיקה, לפינת הנוסטלגיה.
האם רוח המחאה והחדשה שנושבת בגב חברי הקליק יכולה להחזיר את הלהקה לחיים ב-2015? פיסית הם שוב כאן. דותן שר כאילו לא עברו שלושים שנה. סגנון האייטיז (פוסט פאנק, גל חדש) שהיה חריג בפופ-רוק של הימים ההם בישראל, מנסה לשוב לחיים, אבל נדמה שאלה חיים  קצרים. הקליק  נשמעים  כמי שנחתו לתוך המציאות מפלנטה אחרת מבלי להבין  שמה שהיה אז כבר לא טוב לעכשיו, מציאות שבה שירי מחאה מהסוג הזה אפילו אינם מדגדגים את עורות הפילים של אנשי ההון-שלטון, ולא מדברים אל הצעירים של היום שלא גדלו על שירי  הפאנק של השישיים-שבעים-שמונים. לי המוסיקה החדשה של הקליק נשמעת אף מעט ארכאית, ניסיון די עקר לצעוק לעם  ישראל אתם מזויפים, אתם עיוורים.
הקליק עשו מהלך  לא צבוע להמציא את עצמם מחדש. יש להם  אנרגיה לתדלק אותו. "ריקוד עם השטן" מראה שרוח המרד והצעקה עדיין מניעה אותם. הבעיה היא שדותן אברמוב ושו' נמצאים על הילוך לאחור. באחד השירים היותר טובים באלבום, "סוף המסע", שר דותן: "היית כאן בזמנים אחרים/ אתה לא יודע אם זאת רק ההתחלה/ לזמן אין סימן/ ואולי זה סוף המסע". השירים החדשים נשמעים כסוף מסע נוסטלגי  יותר מאשר התחלה חדשה.
הקצב המהיר התזזיתי, צליל הגיטרות היפהפה של אלי אברמוב, הקול הנבחני  מעוררים לכל היותר סערה בכוס מים, לא כזו שמבשרת בגדול על שובה של הלהקה ההיא. בפסקול אחד הקליק כן  נמצאים – בפס הקול של הקאמבק.
איך שר דותן בשיר המסיים: "לפעמים אני מרגיש חדש/ לרוב אני מרגיש משומש". סוף סוף מצליח לראות את עצמו בראי הנכון של יוצר בזמן העכשווי, והשיר הזה מרגיש פחות משומש לעומת שירים אחרים באלבום החדש.

הקליק הם: דני דותן – שירה, אלי אברמוב – גיטרות וסינטיסייזרים, עובד אפרת –בס, עודד פרח – תופים
שירים: אני לא בפסקול, מת להשתמט, החוזה שלי עם הארץ, המנון למלחמה, סוחרי הצביעות, מזויפים, המסיבה של ישראל, סוף המסע, לג'וקר אין פנים, בין הקברים לפרברים, ריקוד עם השטן, משומש.

כל השירים נכתבו ע"י דני דותן ואלי אברמוב

וידיאו: אני לא בפסקול

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. נראה כי הביקורת נכתבה בקלות ראש ומשקפת את הקיבעון בו שרוי מר חרסונסקי בכתיבתו.
    ביקורת שלכל אורכה עורכת השוואה עם העבר של ההרכב, טעות בסיסית. מדובר באלבום
    משובח לכל הדעות.
    אישית, אני חושב שדותן חופר עם האנטי המאוס שמציג בטקסטים שלו, הכל רע במדינה שלנו (סע מצידי
    וחייה את שארי חייך בחו"ל, שם בטח טוב יותר) אבלרמוב ז"ל יצר מוזיקה כל כך טובה המכפרת
    על הנזקים של דותן. אבל בסיכומו של דבר, יצא אריך נגן משובח וחדשני.
    ציון שמה של הגברת רגב ממש לא לעניין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות