פס היצור של הסינגלים המקומי שופע שירים של שבורי לב המקוננים אהבות אבודות. רוב השירים מגיעים בצורת מכתב מולחן מהאוהב המאוכזב לאהובה המתפוגגת. הוא זוכר אותה צוחקת, השקט מכרסם העצמות, במקום להיות ביחד, שניהם עסוקים במלחמות, הכי קשה ללכת כשרוצים להישאר.  שנאמין? נאמין, אבל הטקסטים האלה כבר כל כך שבלוניים, ממוחזרים וקלישאתיים, שגם אם תאמין, לא ממש תחבור לסובל בהזדהות עם סבלו.
אפק לאמור, פליט התוכנית The Voice,  לא שר את את מצוקת אהבתו, אלא מקונן אותה בטון מדוכדך, שאינו מעורר ריגוש מזדהה. יש כאן יבבה נוטפת דמעות במקצב מיד טמפו, שאינה משתנה לאורך השיר, אלא נשמעת קינה חד גונית נטולת ממד עומק.

הכי קשה ללכת/ כשרוצים להשאר/ אני זוכר אותך צוחקת
אבל לא רואה יותר חיוך על הפנים/ שנים השקט/ מכרסם בעצמות
במקום להיות ביחד/ שנינו עסוקים במלחמות

צריך לקחת פסק זמן/ אני מוכן להיות הרע/ יצא לשנינו האוויר
כמו בלונים על הרצפה/ זוכרת פעם איך ריחפנו בתקרה?

תגידי מה קרה לנו/ אנ'לא מקבל את זה ששנינו הגענו
שוב לאותה נקודה/ הלב שלי תלוי כמו מובייל מעל למיטה
הכי קשה ללכת/ כשרוצים להשאר
אני זוכר אותך צוחקת/ אבל לא רואה יותר חיוך על הפנים
שנים השקט/ מכרסם בעצמות/ במקום להיות ביחד/ שנינו עסוקים במלחמות

חמש בבוקר, לא ישנתי לדקה/ הולך על הקירות, הכריות הרגישו שאת חסרה
ועד כשכבר נרדמתי/ את כיכבת בחלומות/ בנית לי בנשמה בניין קומות

אני עשיתי טעויות, אני יודע/ אבל לא יותר ממך/ אני הולך אבל הלב שלי
מורד, נשאר אצלך/ כביש מהיר קסדה סגורה/ צועק כי מי ישמע
מתפלל שזאת ההחלטה הנכונה
הכי קשה ללכת/ כשרוצים להשאר/ אני זוכר אותך צוחקת
אבל לא רואה יותר חיוך על הפנים/ שנים השקט/ מכרסם בעצמות
במקום להיות ביחד/ שנינו עסוקים במלחמות

ולא יכול להיות שככה זה נגמר/ הלב שלי נשבר/ רק מלחשוב שלי ולך אין עתיד
זוכרת איך תמיד אמרתי "מי יכול עלינו?"/ ולא יכול להיות שכל מה שנשאר זה טעם מר
כשבעבר היה לנו מתוק/ אולי מהרחוק/ נחזור קרוב אלינו