ילדות בעיני מבוגר יוצרת אידיאליזציה, שמשמעותה תום,  געגועים לילד שבך. המודעות שלא היתה בילדות –  קיימת בבגרות.   אסנת הראל ועידן-חיים דוד מתרפקים על ימים אחרים, שמעוררים רצון להיות שוב ילדים ללילה אחד,  לחזור לימים מאושרים, נטולי דאגות. המוסיקה אכן מחזירה את מחוגי הזמן ארבעים-חמישים שנה אחורה, ימים שלחנים לא היו תלויים בשום טרנד. הפשטות המלודית היפה, עיבוד פונקציונאלי, הרמוניה קולית ענוגה. רוח הגעגועים נוגעת במחוזות העבר של המוסיקה הישראלית בצורה הכי בהירה-טהורה. היום הצלילים האלה נשמעים כמו מוסיקת פולק ישראלית אולד סקול. המבחן אינו אם זה נשמע מיושן, אלא האם הצמד משדר אמת. מבחינה זו – אקלים נשמעת לגמרי מקורית ואותנטית.

בימים הראשונים, היתה דממה ארוכה / ושקט עבר על הבית הגדול
היתה דממה מתוקה/ הלילה הגיע ואין לאן לחזור
ובלי מילה היית נוגע בי/ נוגע בי רחוק וטעמך מתוק
הייתי מחכה שנשחק משחקים / ללילה אחד, נהיה שוב ילדים
אז נרוץ בשדה חמניות/ אאיר את הלילה בעינייך הכחולות
תרצה כמוני להיות/ אני מגשימה כל מה שבא לי לעשות
ובלי מילים הייתי נושק לך על צוואר/ עוד לא מאוחר
חכה/י איתי למחר, בוא/י נשחק משחקים/ ללילה אחד נהיה שוב ילדים
לא, לא אומר לך מילים של עצבות/ נחבק את האמת
נחייך ונצחק מכל שטות / תדע שיש בי עוד לתת
היתה דממה ארוכה / ושקט עבר על הבית הגדול / ובלי מילה היית נוגע בי,
נוגע בי רחוק וטעמך מתוק / הייתי מחכה שנשחק משחקים / ללילה אחד, נהיה שוב ילדים