עיון ביקורת

אריאל הורוביץ , כשבאנו הביתה (התו השמיני, אפריל 2019)

מוסיקה ישראלית

לך תדע מאיפה להתחיל,  שואל אריאל הורוביץ. ב"כשבאנו הביתה" – גרסתו לאנו באנו ארצה בגוף ראשון רבים, מנסה לספר את סיפורי העולים והישוב – מהלוחמים על גבעות לטרון ועד אלה שתלו תמונות של רבנים על קיר הפחון. המוסיקה – פשטות שוות נפש, צליל קאנטרי דרומי, מנגינה כזו "פול סיימונית" שעומדת בפני עצמה, טון שמספר את הסיפורים בהזדהות מתפעמת.
אחר כך יצאתי איתו לעוד 10 שירים שמספרים את הורוביץ בעוד מסע של סיפורים-מחשבות-תחושות. התחנה הבאה: "ברלין". הניגוד ל"באנו הביתה" – היציאה מהבית לחפש מקום טוב יותר בחוץ.  הורוביץ מציג תמונת מציאות של מי שרואים בברלין עיר מצוינת לחיות בה (החברים שכבר נמצאים בה, לימודים בחינם, תחבורה יעילה, לגרמנית מתרגלים, כל שכן שהעברית נשמעת כבר בכל מקום) ולמרות השינוי אינו פוסח על הרטרופרספקטיבה ההסטורית האפוקליפטית – "קול דמי אחיך מספרים לך בלי מילים על השדים של ברלין". לא בטוח שכל ישראלי שמגיע לחיות בברלין שומע קולות כאלה.
המוסיקה – רוק בקצב בס מודגש. הורוביץ נשאר בקונטקסט של בוחן מציאות כהוויתה, מניע את הנרטיב במוסיקה ישירה, בטון מתכוון, כדי להאיר מציאות וגם להעיר את ההערה האירונית בלי להישמע מזדהה רגשית איתה. הורוביץ מצלי  בקו מלודי פונקציונאלי לשדר את התובנהו.  הקליפ של שטמפר נוגע בארועי העבר, אבל שם גם את הדגש על מי שהוא כבר אב לדור המשך, ומשאיר מקום למחשבה.
תחנה שלישית ורביעית הם שירים על אהבה . ב"אהבה אנלוגית" הורוביץ מתרפק על העבר מתוך גישה של פעם היה יותר טוב. האלמנטים המרכיבים את "העבר הטוב" – אריק איינשטיין, כתיבת מכתבים, הפורמט של התקליט הישן – כולם מסמלים "אהבה אנלוגית". מנגנוני הזיכרון  מסננים את הזיכרונות הבלתי נעימים, מצרפים זיכרונות (ילדות, נערות) חיוביים זה לזה, מתבלים במשאלות לב. הורוביץ מנסה לייצר תודעת עבר המגינה מפני אימי ההווה. האם אפשר לברוח לאהבה של פעם?  יצאה בלדת פולק-רוק צנועה, בעלת מקסם מוסיקלי שמזמין את מי שמתגעגע לסלון שלו לשיר את השיר יחד כדי לחזור לחדרים הרחוקים של הילדות.
ב"אהבתנו" ספינת האהבה של אריאל הורוביץ ממשיכה במסעה,  עדיין מנווטת ללא מטרה ברורה, מגששת דרכה בסערה. הוא והיא עדיין חולמים את מה שאינם מכירים על עצמם, יש עוד רצון "לתפוס את השמיים ולהחזיק את הלילה שיימשך". החשש הכבד הוא, שזה יסתיים, כי אז לא יידע איך יחיה בלעדיה. זהו שיר על הרצון לשמר את האהבה הקיימת על כל מה שעדיין לא בהיר בה. החשש שהיא תסתיים. מעין חקר פואטי של מהות האהבה. קסמו של שיר אהבה. קצב אחיד, מנגינה כובשת, מוסיקה בין רגשנית למפוקחת-שכלתנית.  מעניק מסע האהבה תנועה מוסיקלית אישית ראשונית שיוצאת ממקומות של אמת פנימית.
לפרק הזה באלבום נכנס "תמונת חתונה". האם חתונה היא הדרך אל "ארץ הבטחה של בית ומשפחה".  לפי נתונים סטטיסטיים – ממש  לא. הורוביץ שר שלא במקרה הזוג מתחיל עם "כוס שבורה", ושבחיים "האמיתים" לא תמיד הדרך סלולה, אבל דווקא על הרקע הזה, הוא מביע אמונים למי שאצלה המבט "עוד נשאר כמו בתמונה" מהחתונה. ההבעה בהירה המנגינה יפה בפשטותה. ובהמשך באותו הקשר – "אם אשכחך" – מילים של נאמנות לאהבה ש"לא תמות לעולם" בעולם ששום דבר לא עומד במקומו. מנגינה וטון של רגישות נוגה נוגעת ומגיעה. קסמו של השיר הזה נוגע ב"יופיו של "התפוח והעץ" – על יחסים של אב ובן שהתבגר ו"יוצא אל החיים" – צביטה בלב לאבות שחווים את גדילת הבן  מ"ילד" ל"גבר" – גם כאן משדרת המוסיקה תוגה שובת לב.
פוליטיקה ואנושיות:  ב"אמהות העולם" מציע הורוביץ לאמהות העולם לקחת פיקוד על המתרחש בעולם רצחני ומדמם מידיהם של עונדי העניבות שלוחצים ידדים ומחייכים כדי להסתיר את האמת המרה. כאן עובר הורוביץ לרוק פאנקי שמזמין להצטרף לשירת יחדיו מרוממת רוח.
"מרוואן" נכתב בעקבות שיחה אמיתית שהתנהלה בין אריאל הורוביץ לנהג מונית ממזרח ירושלים.  יהיה נדוש לומר שמוסיקה מפילה מחסומים, מחברת בין לאומים ודתות, והכל נראה כל כך פשוט כששני מוסיקאים תופסים ראש משותף. אלא מה: הפשטות הזו בסופו של דבר אינה מנצחת, כשמדובר בפוליטיקה ובלאום. הורוביץ מתעד את הסיפור בלי לסנן דברים. יש כאן סיפור אליו נכנסים עניינים שבחדשות – המשטרה שאינה מגיעה לסילוואן, המורים בבית הספר שמלמדים לשנוא.  המוסיקה בסופו של דבר תציל את מי שעוסקים במוסיקה. מה עם האחרים? הצלילים. המנגינה, הקצב, הקישוטים המזרחיים לוקחים למקום שבו נפגשים נגני הקנון והגיטרה. הורוביץ אינו דרמטי. הוא הולך על הצד הבהיר והאופטימי של הסיפור מבלי להתעלם מהבעיות. השיר חובר בעיבוד לז'אנר המזרחי, נע על מי מנוחות בצורה  שאולי ממסמסת מעט את המסר, ועדיין יש כאן יופי פשוט, שמחזיר אותנו למסלול השפיות, שכמעט נעלם מהמקום שבו אנו חיים.
על אותו מסלול "שכטר סגר את חנות התווים", ובמקומה פתחו מספרה. געגועים לחנות שבו נעלם כמו "ארנב לבן" בין המדפים, חנות שהוציאה אותו ל"מסעות ביער מכושף של מנגינות" שיר געגועים ארץ פלאות שלא זרם בה זמן במנגינה ובעיבוד "קלאסי" תואמים.

אריאל הורוביץ מחזיר לארץ הפלאות של המוסיקה בפשטות ובצניעות המיוחדת לו, מספר תחושות בדרכו המקורית, סינגר-סונגרייטר אותנטי מסוג אחר. יוצר ייחודי, לא שגרתי במחוזותינו הורוביץ לא יצר כאן להיטים  שיתחרו בפופ הים תיכוני. הוא הסינגר-סונגרייטר שמנסה ובדרך כלל מצליח להיות קרוב אל עצמו, במילים, במנגינות. קולו של מספר שמוסר בתום מסוים את תובנותיו – בלי להתיפייף. מוסיקה שאינה מנסה להיות אללטרנטיבה, אלא לספר את הסיפורים על ההיבטים המגוונים– הרומנטי, הנוסטלגי, הלירי, הפילוסופי, האנושי. מתחדש בסיפורים חדשים, בניואנסים יפים במסגרת סגנונו.

שירים: כשבאנו הביתה, ברלין, אהבה אנלוגית, אהבתנו, אמהות העולם, מרוואן, התפוח והעץ, תמונת חתונה, אם אשכחך, שכטר סגר את חנות התווים, עשרים אלף איש

כשבאנו הביתה

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *