כשאריאל זילבר עצוב, הוא שמח. למעשה הוא חוגג את ה"בלוז" של שמוליק צ'יזיק ז"ל בצורת רוק עליז, עולץ, חדור מצב-רוח טוב.  לזילבר יש סיבות טובות לחגוג. בגיל 71 הוא נמצא על מסלול אמצע  שמתכתב עם הקהל הגדול. נכון שהיא החליטה לעזוב, שהוא מרגיש בודד בלעדיה, שברה את ליבו, לא אוכל ולא ישן. איפה זה במוסיקה? במוסיקה זילבר איש חופשי, חף מפוליטיקה, לא מתבכיין, רק מחייך, כאילו החיים הטובים נמשכים, למרות שהוא איננו איתה.
זה הראש שלו. גרוב טוב, רוק מזיז, אנרגיות של רוח חגיגית. תביטו על הקליפ (למטה), תבינו את המהות.  למה להיות עצוב, כשאתה יכול להפוך את העצב לשמחה. השיר הוא יותר גחמה על בסיס הישן מאשר המצאת עצמו מחדש. זילבר מתקבע באזורי הנוחיות שלו, מגרד  עוד משהו ממה שצ'יזיק השאיר, כדי להוסיף למופע אנרגיות ושמחת חיים.

שם עמדה על רציף בנמל / הרוח נשבה, פיזרה את שערה, שלום לי נופפה/ הלוואי ויכולתי, להיות איתה כל הזמן, / הלוואי ויכולתי, להיות איתה כל הזמן.
שש שנים היא הייתה איתי / היה לנו טוב, פתאום יום אחד, החליטה לעזוב/ הלוואי ויכולתי, להיות איתה כל הזמן,
הלוואי ויכולתי, להיות איתה כל הזמן.
לא אוכל וגם לא ישן, שברה את ליבי, / הכל הייתי נותן, לו רק הייתה איתי/ הלוואי ויכולתי, להיות איתה כל הזמן, / הלוואי ויכולתי להיות איתה כל הזמן./ הלוואי ויכולתי, להיות איתה כל הזמן…