על ההתחלה נזכרתי בהבזק אסוציאטיבי ב"דירה הקטנה"  מתוך "גיטרה וכינור" של שלום חנוך ששר אריק איינשטיין.

בדירה קטנה, חשוכה מעט 
לא רחוק מכאן, בסמטה בצד 
גר בחור אחד עם אישה אחת 
חיים מכל הבא ליד 
נישאים הם סחור וסחור 
הוא גיטרה, היא כינור. 

ואילו שירו של נעם חורב מדבר על "דירה שכורה", שבה האוהב מנגן לה בגיטרה "את עצמו" כדי שתישאר קרובה על רקע מצוקה קיומית. שני השירים מכילים אלמנטים זהים. זוגיות במחסור חומרי, שניזונה מרוח האהבה והמוסיקה.
אריק סיני שר את סיפור האהבה כמו סיפור מתח בטון דרמטי מאופק. העיבוד מוסיף אלמנט קצבי שמעצים את ההתרגשות שבהיזכרות במה שעבר על המספר באותה דירה. במצב נואש, בתחושה שהנסיבות מובילות לסוף. הוא נתן לה את מה שיכול היה לתת – את עצמו – במוסיקה. פרט לכך – "לא היה לי כלום שיכולתי אז לתת לך", ואילו היא נאחזה באהבתה העזה , האמינה שהיא חזקה יותר מכל חסר. אריק סיני מצליח לשדר המשקע מאותה סיטואציה, כמו  הוא מכיל תוגת המצוקה לעומקה באופן אישי,  במוסיקה עגמומית שתואמת את הנרטיב להפליא.

בדירה שכורה, בעיר נואשת / לא היו לי פתרונות בשבילך / אבל היה לנו גג כשירד אז גשם 
על הכביש שבלבך 
ואת, ואת / אז הבטחת לי במבט / עוד נמצא לנו מקלט / לאט, לאט / נרגיש שזה הרבה 
גם אם יהיה לנו מעט 
ובגיטרה ישנה הייתי מנגן לך / את עצמי ואת האושר, שתישארי קרובה / ולא היה לי כלום שיכולתי אז לתת לך / ולא היה לי כלום / מלבד האהבה 
בין ספה לרצפה, על מזרן קרוע / שוב נצמדנו, נשמנו קרוב / ולחשת לי מילים פצועות מגעגוע / כאילו זה הסוף 
ואת, ואת /  אז הבטחת לי במבט /עוד נמצא לנו מקלט לאט, לאט / נרגיש שזה הרבה 
גם אם יהיה לנו מעט