אריק סיני שר געגועים לאהבה של פעם. מנקודת מבטו העכשווית – היתה מושלמת. החיוך, הלילה הקר, השדרה, הירח. הלב שגדל. המבוגר שבך מתרפק. זוהי מהותה של אידיאליזציה. ייפוי המציאות ההיא, אבל גם תובנה מפוקחת, שנשמעת פרוזאית בתוך הפואטי ומקהה הקוהרנטיות של השיר: "מה שהיה היה אין דרך לחזור  / רק בלילות קרים עדיין מטייל בך/ בין העצים והשדרה והדמיון".
מקצב אמצע של הרדיו הידידותי  מעלה על מסלול נגיש וקליט, שירה נמוכה, בהירה, פזמון והפקה מוסיקלית שמובילה אל שדות השנסון. המשך יפה ל"מנגנת בי". גם בשיר ההוא שר  אהבה ישנה, שעוד חיה בתוכו. כמו בשיר ההוא חספוס הבריטון של סיני הוא חלק אינטגרלי ממהות הנרטיב. הרומנטיקן שבו בהיר, מתכוון, שנסונייר, משדרג את הטקסט – לעומק. עם השנים, על רקע השעון המתקתק, הלב השר הופך רגיש ומתגעגע יותר, ואצל סיני זה יוצא מתוך איפוק א-דרמטי, שנשמע כבר חלק מהדי.אנ.איי שלו. 

זוכרת איך נפגשנו פעם / באיזה לילה קר גשום ומאוחר
את חייכת אלי כאילו את שומעת  / דברים שאף אחד עוד לא ידע לומר
זוכרת איך הבטחתי ת׳ירח / כשהלכנו בשדרה מחובקים
רק העצים שמעו את כל מה שלחשתי
ואז תפסו אותנו ככה החיים
פזמון:
ובלילות ההם הכל נראה כמו נצח / ממש הרגשתי איך הלב שלי גדל
וכשחיבקתי ונישקתי לך ת׳מצח / אז מי ידע שלא נפסיק להתקלקל
עברו שנים אני לבד כבר לא מחכה לך
מה שהיה היה אין דרך לחזור  / רק בלילות קרים עדיין מטייל בך
בין העצים והשדרה והדמיון