משה פרץ - בואי נעשה שלום

בואי נעשה שלום

משה פרץ

3.5/5

לפני 9 שנים כתבתי על משה פרץ: הזמר המשובח ביותר נכון לעכשיו בז'אנר הבידורי המכונה אצלנו "מזרחי" או "ים תיכוני", ולא רק משום שהוא יוצר את רוב השירים שלו, אלא משום שמשה פרץ נשמע הכי קרוב ל"זמר נשמה" אותנטי בין כל מתחריו על הגל זה, ה-Soul Singer ששר בעוצמות פנימיות שמגיעות ממקומות שמתחת למיתרים. מסלסל את המילים מעומקים שלא מצאתי אצל זמרים אחרים בסגנון הזה.
לא מוחק שום מילה גם אחרי האזנה לאלבום הזה. עדיין – ייחודי, קול חם, עוצמה פנימית שאינה משקרת. הבעיה היא שבמשך רוב 9 השנים הוא "ביזבז תחמושת" על שירים ומוסיקה שהתיישרו על הקונצנזוס של הז'אנר לא תמיד מטעמים אומנותיים טהורים. משה פרץ, אמן בעל אינטליגנציה גבוהה,  לא ממש התאמץ לעשות פריצת דרך של ממש בשירים השבלוניים, במוסיקה הצפויה. גם האלבום הזה אינו מבשר על שינוי משמעותי, אבל יש בו חריגים, שמעידים גם על חשיבה מחוץ לקופסה.
האלבום נפתח בבלדת רגש בפורמט טקסטואלי של האוהב-לב. היחיד כאן שאוהב/, היחיד ששובר/ תופס לה את הלב. הסלסול יפה. קול הרגש מחלחל. אין כאן יומרות להיות מישהו אחר. פרץ שר לשכנה שממול, והוא ישבור לה את הלב. זה הוא משה, השכן שממול. הלב יחזור בעוד שיר אהבה מרוכך ונעים זמירות – "רואה אותך" ("בשבילי תמיד  את החיים") ובדאנס הקליל של "נשב עד בוקר" ("יש לי אותך בלב עמוק")
"בואי נעשה שלום" – שיר פיוס לעזר שנגדו,  נשמע מורכב ומעניין יותר בקצב, במנגינה, בעיבוד שמחבר אקוסט עם אלקטרוני. שילוב יפה ומאופק בין דיבור ומוסיקה, שמעניק לשיר אמינות.  מהמשובחים באלבום.  לא כל כך ברור מדוע שוזרים משפטים בצרפתית בשירים עבריים. פרץ עושה את זה ב"בואי נלך". גם בלי להבין את הסיבה, השילוב בין השפות אפקטיבי במסגרת העיבוד שמעניק לטקסט הכחוש קלילות יפה. "מתי" הוא עוד חריג באלבום – שיר פאנקי לא שיגרתי שנפתח בקצב בס  בעיבוד לא קונבנציונאלי והפקה מוזיקלית של  מתן דרור. מבחינת משה פרץ – חידוש של ממש.
"שמלה לבנה" מסמן אסטרטגיה מסחרית מתחזקת בז'אנר: שתפי"ם בין זמרים. ליאור נרקיס ופרץ ניזונים מסיעור מוחות של חמישה יצרנים בשיר על החיים היפים. אין על מה לבשר בראש חוצות, אבל אפשר להגביר ווליום.  יש כאן מה-זה שמחה. הילולה. פרץ את נרקיס רוקדים על עוד חתונה. ווט דה הל איז גואינג און? ממש שומדבר. שמיים, עיניים, שמלה לבנה, יין אדום, טבעת זהב. לב מתפוצץ מאהבה. כל מה שנשאר זה להגיד: אני מסכימה. ואז יאללה. כוס שבורה ועופו לרחבה. החתן רוקד שם כולו מים. השיר ירים לכולם. קצב קצב מעוטר אלקטרוניק דאנס מיוסיק. ביקורת? מישהו ידרוש מפרץ את נרקיס לשחק אותה ראש גדול? עיזבו. הם צודקים. בתוך עמם הם חיים. ראשים קטנים צוהלים בכייף.
זה לא השת"פ היחיד באלבום. עם נסרין קדרי מזמר פרץ "היינו שניים" שיר געגועים מהאוהבים המיוסרים.  העיניים יבשות מדמעות, מחייכת כשעצוב לה, כמהה לרקוד איתו, אבל המרחק. הוי המרחק.
כשמדובר בלבבות שבורים פרץ את קדרי היא עיסקת חבילה גם בין עברית לערבית, וגם כאן כמו הצרפתית –   רוח אופנתית נושבת בחוזקה. השת"פ מיושם על קצב רומבה פלמנקו פריך, שמעניק לשיר קלילות מרקידה מתקתקה. הזמרים – מצוינים למטרה: הטנור של משה פרץ מטפס לשיאי הרגש. האלט של נסרין קדרי משדר עצבות יפה מהסוג האותנטי. למעשה: הקולות הם הסיפור של השיר הזה. זה היתרון של זמרים ייחודיים בז'אנר הים תיכוני – שהם לא נשמעים כמו עוד זמרים שצצים כמו פטריות אחרי הגשם על קרקע פוריה, ומתאיידים אחרי שיר או שניים.
ובמסגרת אותה אסטרטגיה: "כמה ימים" עם אייל גולן: הם יכתבו ביחד "כמה רגשות" (כמה?), יוסיפו כמה דמעות כי לשניהם יש אותה מנגינה ושניהם נולדו לשיר, לחייך ולחיות.  משהו עמוק יותר? היום לא מסתכנים בחפירות.  גם כאן מגמת טובים השנים בפופ הים תיכוני מפעילה את בית החרושת של אבי אוחיון ומתן דרור, שממשיכים לחגוג יחד עם הזמרים על שרבוטים אוויליים. הם יפנקו, הם ישמחו בשני קולות על דמעות ותקוות, עצב ושמחה וחלומות.
זה לא מזרחי.  זה פופ שבלוני קליט שמזדמזם מהאזנה ראשונה.  איך אומרים: עושה את העבודה. לא צריכים יותר מ"כמה רגשות". אני לא מדבר על אמנות או על כתיבה מקצועית, אלא על כתיבה אמינה.   "כמה רגשות" הוא זלזול בכל מה שנוגע לחוויה פנימית.
בסופו של דבר נולדנו לשיר, לחייך, לחיות. זהו. אייל גולן את משה פרץ הגדירו מהות החיים. לפנק את האוזן, לשמח, להרקיד. לשכוח מהכל. צודקים. ממשיכים לחגוג פה. אחרי הכל בתוך עמם הם חיים, והעם לא דורש יותר.
גם "שתי טיפות אמא"  נכנס למסגרת הדרישות ה"עממיות". שיר על הרך הנולד. אידיליה משפחתית הנוגעת בנדוש,  המתקתק והמתיפיף. מצד שני: נשביתי בקסם תוגת האושר שבמנגינה היפה, השירה המתרפקת החמה הנינוחה, שמצליחה להימנע מרגשנות יתר.
זו הסיבה שאני מאמין למשה פרץ, שהוא מרגיש טוב ואמיתי עם השיר הזה כמו בשירים רבים אחרים, גם שירי חתונה בטעם מזרח-מערב – "המזל שלו" הקצבי, "יפה בלבן" הנוגה-ענוג, שיוליך את החתן כלה לריקוד ראשון בליל הכלולות.
בגדול משה פרץ אינו מנסה להמציא עצמו מחדש. מבחינה מסחרית – אני מבין אותו. כמה נדוש לשיר "הכל איתך דבש"? וגם: ""את אוויר בריאות כשהלב מלוכלך"  ( למה "לב מלוכלך"? לא בטוח שלפרץ יש תשובה).
משה פרץ ממשיך להתיישר על מסלול  לא מחדש.  עוסק ביצור מוסיקה לפי איזושהי דרישת קהל במקום ליצור מוסיקה שמשקפת אותו, לא רק את קולו,  אלא את מה שנמצא מתחת (לקול). מי שחשבתי שיהיה מהמובילים בפופ הים תיכוני הישראלי, מוכיח גם באלבום הזה שהפוטנציאל הגדול עוד לא מומש, ואם להיכנס לשיקולים של אסטרטגית קריירה – אפשר מן הסתם להנמיך ציפיות.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן