עיון ביקורת

בון ג'ובי ההופעה בפארק הירקון (3 אוקטובר 2015)

מוסיקה הופעות, מוסיקה רוק

זו הייתה חגיגת רוק שהוקדשה למעריצי הלהקה  מדור לדור, אנרגיה שהתפוצצה ברחבי הפארק. אחרי שני ביטולים בסין (חרם של הממשלה) ובטייוואן (סופת טייפון) ושתי הופעות באינדונזיה ובאבו דאבי, הגיעה הבון ג'ובי לפארק המקומי למטווח להיטי רוק  מקטלוג הקלאסיים ולא רק. ניצחון ידוע מראש. עם שם כמו בון ג'ובי לא מתווכחים. הביקורת מיותרת? – אכן. אין בה צורך. תבלו, אומרים הבון ג'ובי גם למבקרים. עזבו אתכם מחפירות. שלושים שנה שרדנו עם ביקורות לא מפרגנות, ואנחנו נמשיך לגדול יחד איתן.
ואחרי חגיגה כזו, הוא צודק. נכון, בון ג'ובי אינו אהובם של מבקרי רוק רבים, שגורסים כי ברוס ספרינגסטין הוא הנציג האותנטי של שורשי האמריקנה רוק מניו ג'רזי, הוא המייצג של רוק "הצווארון הכחול". לבון ג'ובי אין יומרות. הם טובים מאוד במה שהם טובים מאוד. בכך אין ספק: שלושים שנים של כריזמה בון ג'ובית הגיעו לפארק בענק.
ג'ון בון ג'ובי, נראה אחלה, זז חבל"ז, בן 53 מרגיש נוח מאוד על הבמה אחרי כל השנים. קהל של מאות מיליונים באצטדיונים ובפארקים עזר לו לחצות יבשות, להרגיש צעיר לנצח. יש לו עוד 20 שנה כדי להגיע לגיל של מיק ג'אגר. יצלח אותן קלי קלות.
להרגיש צעיר הוא עניין מנטאלי, ואצל הבחור הזה כנראה לא היו שום משברים. אחרי כל השנים, לא נראה שהוא איבד משהו, פרט לריצי סמבורה. מבחינתו גם ההופעה הזו – it’s party time.
ריצ'י סמבורה? נכון, בון ג'ובי אינה אותה להקה ללא סמבורה, הגם שבשירים כמו  Raise Your Hands או We Don't Run אתה לא בדיוק חושב על חסרונו. הגיטריסט Phil X מוביל את המכונה המשומנת כחלק מובנה בתוכה. מחובר חזק לקלדן דיויד בריאן, שמפליא באלתוריו, למתופף טיקו טורס. 
ג'ון בון ג'ובי הוא  גורו רוק של ההמונים, נשמע כאילו הוא בחדר אחד עם כל אחד ואחד בקהל. אין כאן מקום לאקספרימנטים, למשהו לא מתוכנן בהופעה. אין כאן מקום לאלתורים. זוהי מכונת להיטים, בין האקוסטי והחשמלי. ההרד רוק, פופ מטאל, קאונטרי רוק. המנוני אצטדיונים. מוסיקה רווית קלישאות, שמונעת בדלק מטוסי סילון.
נו דאל מומנט? לא ניסחף. היו פה ושם רגעים מתים.  אבל – כל "סיכון" של שיר פחות להיטי מחושב. יש שירים שבון ג'ובי לא תרשה לעצמה להוציא. מצד שני, עלתה בי מחשבה: לא נמאס לו מ – . It’s My Life. ואם לא ויתרו על הלהיט השחוק הזה, מדוע הוציאו את  Bed Of Roses מהרשימה?! (הקשיבו מטה).
בון ג'ובי קלט חזק את הוייב בפארק. ניצל אותו לטובתו. ללא סמבורה, ההצגה היא כולה שלו, למרות שכל החבורה לידו עשתה ליגת על. מצד שני, הערב הזה עורר למחשבה: לא הגיעה השעה שהמגה סטאר הזה יוציא אלבום ויוסיף ל"בון ג'ובי" את השם ג'ון?
הופעה-הופעה. רוק ותאורת רוק ונגני רוק, ופה ושם גם משהו אקוסטי מאזן. רגעי שיא: הרטרו רוק – I’ll Sleep When I’m Dead, גם Someday I’ll Be Saturday Night. כמובן – Livin’ on a Prayer בהדרן שהביא להצצה בשעון: יותר משעתיים של הופעה, שהשאירה בתחושה של המשכו של מסע מנצח של בידור רוק קל ומשובח. הרוק של בון גובי עדיין מגיע ממקומות של שורשים, עבר את מבחן הזמן בהצטיינות. 30 שנה בדרכים, מתברר, לא שחקו את מכונת הרוק המשומנת.

  1. That's What the Water Made Me
  2. You Give love Bad name 
  1. Raise Your Hands
  2. Runaway 
  3. We Got It Going On
  4. Born To Follow 
  5. Lost Highway 
  6. Whole A Lot Of Leavin 
  1. We Don't Run 
  2. It's My Life
  3. Because We Can
  4. Someday I'll be Saturday Night
  5. Wanted Dead Or Alive
  6. I'll Sleep When I'm Dead
  7. Who Says You Can't Go Home
  8. Keep The Faith
  9. Bad Medicine
  10. Captain Crash
  11. Have A Nice Day
  12. Livin On A Prayer

    צילום: מרגלית חרסונסקי

 

גלריה
שתף דף זהBookmark and Share

עד כה נכתבו 2 תגובות

  1. האם קיים דיסק של ההופעה בארץ?
    (שירלי)(15/01/2016)
  2. לא יצא דיסק כזה.
    (יוסי חרסונסקי)(17/01/2016)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *