גבריאל פוטזניק שר געגוע נוגה עמוק בטון מלנכולי מחלחל. המנגינה, המקצב חוברים לתחושה, נעטפים בצליל שלוקח באיזושהי רטרוספקטיבה לעיר הלבנה ולמקומות האינטימיים של גבריאל. השירה שלו מעודנת, רגישה ומתכוונת. יש בה תום שאינו מתכתב עם רוחות העכשיו, אבל זה מה שהופך את השיר למיוחד ואמין. ההפקה המוסיקלית של יואב גלעד מתכתבת נפלא עם התחושות שמשדר גבריאל.
שוב אני חולם ומדמיין לי את העיר הלבנה.
שוב אני חוזר אל המקום שבו היית מאמינה.
איך היינו אז בעננים ולא יכולנו לשחרר,
ורק רצינו עוד יותר.
שוב אני משתיק את הבדידות, הטלוויזיה בסלון.
שוב אותו הרעש שישכיח את הריב האחרון.
איך נהיינו אז עיוורי צבעים והעולם נהיה אפור,
ולא ידענו לעצור.
רגע לפני שהשמש שוקעת,
אני משקיף על העיר הלבנה ורואה עלייך,
רגע לפני שהאהבה פוקעת,
דמעה אחת של עצב זולגת על שפתייך.
שוב אני שוכב ומחפש ידיים במיטה קרה.
שוב אני רואה את הפגמים ומתעכב מול המראה.
פעם את אמרת שבשבילך תמיד אהיה יפה,
איך לא חשבנו שנטעה
