מכתבי אוהבים מאוכזבים המופנים בגוף שני לאהובות מאכזבות הם צונאמי בפופ המקומי. מהסכר הפרוץ של ההתבכיינויות אפשר היה לייצר נהר שוצף של דמעות, וכותב שורות אלו הופך יותר ויותר אדיש לשירים האלה. כמה אפשר להכיל גברים בוכים מול נשותיהם האכזריות. הוא תמיד אשם, היא תמיד צודקת, כל דבר שבו מפריע לה, כל משפט פוגע, והוא בסך הכל רצה לאהוב אותה… אני מצפה מיוצרים כמו גיל ויין להחליף דיסקט, כי מבחינת המוסיקה, יש כאן משהו קצת אחרת – שילוב יפה של היפ הופ, פופ ופופ ים תיכוני.
הייחוד של סגנון ההיפ הופ הוא ביכולת להשתנות ולספוג השראה מכל כיוון. גיל ויין מוכיח כאן יכולת מעבר מדקלום טקסט לשירה שובת לב רב שכבתית, מה שהופך אותו למוסיקאי מגוון ומעניין. מתברר שגם ראפרים יכולים להחזיק מלודיה, בדרכם המיוחדת. חבל רק שהנושאים הנבחרים שבלוניים. בימים של רעידת אדמה בריאותית, חברתית וכלכלית, ראוי לגייס את המוסיקה לאמירות נוקבות ולא למחזר התבכיינויות של אכלה לי שתתה לי, ואני מה-זה מסכן.
תראי יוצא שלפעמים/ אני ואת רבים/ אני שונא שאת דורכת לי על הפצעים
אני עף מקיר לקיר/ ואז נופל על הרצפה/ כמו איזה בלון שהשתחרר לו האוויר
אני אומר לך שלא טוב לי/ נהיית לי פילוסופית/ חוזרת להורים אני חוזר לפסיכולוגים
את רוצה שיעבדו איתי על כל מה שלא טוב בי/ איך עכשיו את מאושרת? איזה יופי…
פתאום כל דבר שבי מפריע לך/ ואם כל משפט שלי פוגע בך/ באמת רציתי לאהוב אותך
אבל אין כל כך/ אז אמרתי לך…
קחי כל דבר שבא לך/ את כל מה שבא לך/ ממני/ קחי כל דבר שבא לך/ את כל מה שבא לך ממני
איך אני תהוא מיד אשם/ ואת תמיד צודקת/ זה כבר כמה שבועות/ שאת כבר לא צוחקת
אז תסתכלי בפנים/ נו גברת רקדנית/ כי זה מה זה לא מתאים/ הסיבובים שאת אוכלת
איך תכננו תחיים/ היו לנו פה תוכניות/ ישן על הספה שוב מול ערוץ הקניות
שם שירים באוזניות/ כולי בהזיות/ תגידי לי איך זה יכול להיות/ זה כבר תקופה ש…
פתאום כל דבר שבי מפריע לך/ ואם כל משפט שלי פוגע בך/ באמת רציתי לאהוב אותך
אבל אין כל כך/ אז אמרתי לך…
קחי כל דבר שבא לך/ את כל מה שבא לך/ ממני/ קחי כל דבר שבא לך/ את כל מה שבא לך/ ממני
