גל אבלי שר אהבה כאובה בקול דואב. רואה את הפנים שלה בכל פינה וכותב לה מילים עטופות במנגינה ב"שדרת החלומות שהתנפצו לאלפי חתיכות". קולה של מי שמנחמת (ענת בן חמו) נשמע חם-בטוח-מנחם מול טון יגונו השברירי של הזמר שמבקש אהבה כחמלה מרפאת בעיר המנכרת בחורף, מובילה אותו חזרה לימי קיץ טובים יותר שנתנו הרגשה של "ככה זה מרגיש לחיות". עכשיו הוא מחפש את קרבתה נואשות, מתרפק על זכרונות, מתוך איזושהי אידאלזציה של העבר. רואה את הפנים שלה בכל פינה, אבל היא עצמה כמו איננה. רק קולה נשמע כעולה מן האוב.
לא רק המנגינה הקסומה תורמת ליופיו של השיר, אלא בעיקר הטון האותנטי של אבלי שמכיל את עומק דאגתו-תוגתו. אחד הקריטריונים להערכת יצירה היא כמה הפה משדר את את הלב. אבלי משכנע בסיפור שלו לא רק בטון אלא במוסיקה שמכניסה אותך כמאזין לעולם הפנימי שלו. היא נעה במסלול מלודי קצבי קליט מאוד, מבלי לגלוש לסנטימנטליות יתר, אבל כולה מגיעה מתוגתו של הזמר-יוצר הזה.
מנהטן נראת עצובה כשאת לא בתוכה הזמן עובר לאט יותר
איך אמרת לי תרגיש הלב פועם פה מהר הכנסת לי את היד מתחת לחולצה שלך…
תחזור עם זכרונות לדירה אני פה מחכה עטפת לי בייגל בנייר ציירת לב בצבעים
לכל דבר יש סוף אבל זה לא כלכך נורא…ענית כששאלתי למה את בוכה
אני רואה את הפנים שלך בכל פינה/ יושב וכותב לך מילים עטופות במנגינה
בשדרת החלומות שהתנפצו לאלפי חתיכות/ אולי תבואי חזרה אני צריך אותך יותר קרובה
מנהטן נראת סתם עוד עיר שאף אחד לא מכיר אותי בה
פתיתים של שלג מכסים את הפנים איך תמיד עצוב לי כשהחורף מתחיל
רק לפני שניה הלכנו בפארק יחפים עם גלידה ביד נמסה
״ככה זה מרגיש לחיות״ הוצאת את הפולריוד שלך אמרת צריך לנצור זכרונות.
אני רואה את הפנים שלך בכל פינה/ יושב וכותב לך מילים עטופות במנגינה
בשדרת החלומות שהתנפצו לאלפי חתיכות/ אולי תבואי חזרה אני צריך אותך יותר קרובה
אנחנו יכולים להיות כל מה שנרצה להיות/ גם הבניינים הכי גבוהים היו לבנים בין הריסות
רק תבטיח לי שלא נפסיק לרדוף ת’חלומות שלנו…
אני רואה את הפנים שלך בכל פינה/ יושב וכותב לך מילים עטופות במנגינה
בשדרת החלומות שהתנפצו לאלפי חתיכות/ אולי תבואי חזרה אני צריך אותך יותר קרובה