כנסו לגרין. נכנסתי. יצאתי כדי לחזור. נפתח סרט מתח, קצב, ומילים שאומרות: "לא מוצא שום חשק במה שקורה כאן", מתבאס גם בסיטואציה אישית: "דווקא שהיא נתנה היא בורחת". שיר עצוב-שמח. תזמור גיטרות שמייצר דרמה נפלאה. אני רוקד את הביאוס בהתלהבות. לאן היא בורחת. אנחנו בגרין החדש. יש בשורות: זהו גרין הכי ורסטילי ששמעתי – בטקסטים האישיים-חברתיים, במנגינות הקליטות, בעיבודים העשירים.
צליל הקלידים והטון של "קום ילד קום" מרככים את האווירה. מידטמפו בקול נמוך, שמזכיר את אבי בללי, חברו ל"נקמת הטרקטור". שיר עידוד מריר לילד הכללי, לילד שבו בפרט. "ואולי תעצור את הזמן/ ואולי תגלה עוד עולם/ ואולי תמצא יום אחד שניצחת". השקט הטעון, המלודיה הנוגה, שמצליחה לשדר את הרוך המתבקש. צליל הקלידים המופלא במיטב המסורת.
הצליל המינורי לוכד אותך בפתיחה ל"נתתי לה", קליטותו היפה לוקחת אותו לרשימות האי הבודד שלי. מה התובנה? מה הפואנטה? חיפשתי בטקסט. השורות הכפולות באדום-כחול מטשטשות, אבל העוקץ לא נמצא. פשוט תן לאמוציה ללכת לפניך – כל מה שנתן לה, את כל חייו. כל מה שיש בעולם. שיר אהבה סוחף.
הפתיח (האלקטרוני) של "אל תלכי" הזכיר לי את התזמור את "מה שיותר כחול יותר עמוק" של "תמוז" – כניסה איטית, מכניסה לכוננות. שיר על חוסר שלמות ביחסים בינו ובינה. מה שהוא מרגיש. מה שהיא. והנה עוד בלדת רוק אפלולית שאני צורר לחבילת שירי האי הבודד.
שנצא להתאוורר. שנחגוג? גרין מחייך. מה מחייך – צוחק. ב"הורה ממטרה" נעלה על האוטוסטרדה המרקידה. אירוניה בראי הנוסטלגיה בקצב מלהיב. על "פעם לפני היות הטכנולוגיה" שמסתיים ב"פעם אנחנו עוד נתגעגע למה בדיוק אני לא יודע, אבל תמיד נוכל לחזור למעגל" ("יד רוחצת יד בהורה ממטרה")
ב"כנסו כנסו" חוזרים למעגל המדוכדך. גרין שר באווירה קודרת האדם בעולם עכשווי מנוכר של רשתות חברתיות, של התפוצצות מידע, של צרכנות מוטרפת. השורה התחתונה אומרת "בספרי הפרצופים כבר יש תחושה/ הקבוצה שלי מזמן ריקה/ כנסו כנסו". בשביל שהשיר הזה יגיע למקום הנכון, אין ברירה – אלא לחכות עד שיכנסו לעשות לו לייק.
תעשו לייק גם ל"בזמן" שיר הארה בקצב מידטמפו. על נס שקרה בעולמנו. על עולם שלם שנולד והתפוצץ. בכל זאת זה עוד לא נגמר. המנגינה והעיבוד – הצדעה לרוח הסיקסטיז. ואחרי ההארה באה הערה אישית של גרין ב"כולם" על חוסר הבנת התנהגות האחידה של בני האדם בעולם, אבל הידיעה שהכל בסופו של דבר הכל "לובש אותה צורה". המנגינה, הטון המתגוון נשדרים את התובנה ואת התחושה, ושניהם משכנעים שליבו-מוחו-פיו שווים.
והקינוח "אל תעירו אותי" הסיפור, החלום, הבקשה. גרין בקברט רוק עם אלמנט קרקסי. סיום מלבב-מסעיר לדיסק יפהפה.
כנסו לגרין. לא תצטערו. כנסו לתיאטרון הרוק שלו. אל תגדירו סגנון, למרות הנטיה ל"אלטרנטיב" משהו, שממש עומדת על קצה הלשון. אבל אם להודות בלשון שאיינה משתמעת לשתי פנים: הוא אכן החלופי הזה, המיוחד שכה חסר במקומותינו.
נגנים: גדי טאוב – גיטרה, הוד שריד – תופים, רוני מאיר -צ בס, קולות
אילן גרין (נולד ב-1963) הוא מוזיקאי ישראלי, ממקימי להקת נקמת הטרקטור, איתה ניגן בין השנים 1989–2004, מעצב גרפי, מעצב אתרים, אמן סאונד ומרצה. הקים ומנהל את המחלקה למוסיקה חדשה במוסררה.
גרין כתב מוזיקה להצגות, מיצגים, מופעי מחול ועוד, והיה שותף בלהקת הרוק דורלקס סדלקס משנת 1994 עד 1998, וקרכצ עם גיל וסרמן.
ב-2003 גרין הקים ומנהל מאז את המחלקה למוסיקה חדשה בבית הספר מוסררה, שם הוא מלמד איך יוצרים כלי נגינה ומשלבים מחשבים במוסיקה.
מאז 2007 הציג תערוכות ומיצבי סאונד, בין השאר בביאנלה ה-1 לאמנות תל-אביב (2009), מוזיאון פתח-תקוה (2010), המרכז לאמנות דיגיטלית חולון (2011) ועוד.
1990 – נקמת הטרקטור
1991 – בזכות הצעקה
1992 – קיר
1995 – ארונות מטבח
1996 – מטבח אקוסטי
1999 – טעות של הירח
2002 – לאן הולכים פתאום כולם
סולו:
1996 – לאן נעלם החושך כשמדליקים את האור
2004 – תקליט קטן
2009 – קולות הלוויים
2012 – כנסו כנסו
גרין – התעוררות
