אביב גפן - שירי מחאה

אביב גפן מחפש זמרי מחאה

דה וויס

עם ליאור סרוסי, ליאור קקון, בר קרתי, אופיר בן אהרון, ניצן שייר
3.5/5

עומד בחור על הבמה, אחרי ששר יפה את "אהבת נעורי" של שלום חנוך, ומקשיב לוויכוח בין אביב גפן לאברהם טל. טל טען, כי חלק מהסיבה, שהוא הגיע לדה וויס היתה "לעשות גישור בין עולמות", סוג של "שלום" בין "מזרחיים" ו"אשכנזים".
אביב גפן לעומתו טען, כי אמנות אינה "פלסטר" אלא "חתכים", לא להציג רק את היפה, אלא את הכאב. "אמנות אינה אקמול, שישכך את הכאב אמנות היא רופא מאבחן, ואתה לא נוגע בזה. לאן נעלמו שירי המחאה?", שאל גפן, כאילו ישראל הייתה פעם מעצמה של "שירי מחאה". "בדקתי את השירים שלכם בשירונט – אין לכם שירי מחאה!", אמר גפן לשופטים שלידו, ועף על עצמו כשמנה "שירי מחאה" שהוא כתב, וחטא שוב בחטא היוהרה הטיפוסי לו, כאילו הוא זמר או משורר המחאה המקומי הגדול ביותר, ואילו יוצרים וזמרים כמו אברהם טל ומירי מסיקה הם אמנים מדרגה נחותה.
אז ככה: "שירי מחאה" גדולים אינם אמנות של קונפקציה. הם אינם נולדים לפי הזמנה. גם בוב דילן, מושא הערצתו של גפן, לא כתב "שירי מחאה" לפי הזמנה. מבחינתו, השירים היו משהו אינטגרטיבי, חלק מהשלמות שלו כיוצר. או שיש לך את זה, או שאתה מתהדר במשהו שאינו טבוע בך. גפן ניכס לעצמו "שירי מחאה" שהוא כתב כמו "עכשיו מעונן", "עורי עור", "שומקום". אמנים גדולים לא מתפארים ב"שירי מחאה". הם משאירים לאחרים להגדיר אותם. אי אפשר לדרוש מכל זמר להיות נביא זעם בשער. גם בידור לשמו לגיטימי בכל חברה. "אורות" של אברהם טל ו"בגלל הרוח" של לאה שבת אינם שירי מחאה אבל הם שירים מאירי דרך, אנושיים מאוד, שירים טובים מאוד שעומדים בזכות עצמם גם בלי התווית "שירי מחאה".
אני מסכים בדבר אחד עם גפן: אמנות/מוסיקה לא נועדה לשרת מטרה, לגשר בין סגנונות, לחנך לאהבה ושלום. היא אמורה קודם כול לעמוד בפני עצמה כביטוי אומנותי יחידי, ואם היא משיגה גם מטרות אנושיות-חברתית-תרבותיות –  הרווח הוא של כולם.
שירים: מירי מסיקה לא הסתובבה לביצוע של ליאור סרוסי ל"ואם פרידה" – בגלל שהייתה שם "יותר מדי ויברציה". ומצד שני, הודתה כי היה כאן ביצוע יפה מאוד". השופטת חייבת להחליט מה היא רוצה מחיי המתמודדים? שיגיעו עם פחות ויברציה? נו, באמת, מסיקה. לעומת זאת,  נסחפה מהביצוע של ליאור קקון ל"עבד של הזמן", כי "לשיר שיר של ריטה ולעמוד בזה – משהו מיוחד".  מילים פשוטות: גם אם לקקון הייתה ויברציה מוגזמת, היא הייתה עוברת אצל מסיקה, כי עמדה ברף של ריטה. למסיקה הייתי אומר: ריטה אינה המטרה כמו שאת, כזמרת, אינה המטרה, אלא משהו שהוא אחר, ייחודי. בר קרתי קיבל חיבוק מאביב גפן על הביצוע שלו ל – Street Spirit ברוחו של תום יורק מרדיוהד. גפן כל כך התלהב מכך שמישהו שר תום יורק כמו תום יורק, שיצא להביא לו פוסטר של יורק שתלוי בחדרו. לרגע חשתי, כי לא בר קרתי הוא נושא האודישן, אלא תום יורק.
גפן התלהב כמו שאר השופטים מגרסתה של ניצן שייר ל – Runin' של ביונסה, אבל ניסה להפחית מההישג שלה, כשאמר לה: "מבצעים שאינם יוצרים חווים חיים איומים". גפן לא רק שכח שתכלית דה וויס היא קודם כל הביצוע, אלא ניסה להוציא לזמרת המופלאה הזו את הרוח מהמפרשים. למה נטפל רק אליה? הרי לא כל זמר מתחיל בדה וויס אינו יוצר. על זה ייאמר – עוד גחמה אימפולסיבית של מי שממשיך לעוף על עצמו ללא הגבלה וללא בקרה.

ליאור סרוסי – "ואם פרידה" – בחרה בשלומי שבת
ליאור קקון – "עבד של הזמן" – בחרה במירי מסיקה
בר קרתי – Street Spirit – בחר באבי גפן
לי קזס – "תסתכל עלי" – לא עברה
אנאי גנדלר – Warwick Avenue – לא עברה
אופיר בן אהרון – "אהבת נעורי"
עידו אוזן – Lithium – לא עבר
ניצן שייר  – Runin' – בחרה באברהם טל

על מוסיקת מחאה בישראל

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות