הסלסול של דודו טסה נוגע בתהום העצב. הטון הגבוה מביע מצוקה ותחינה. הבעיה האישית מתחדדת על רקע הכאוס, האווירה העכורה, השטנה, חוסר האמון – "אדם לאדם זאב".
ברור: ההצלה, של דודו לא תגיע מהעולם הסובב אותנו. אין הרבה אפשרויות לגאול את עצמנו, אלא לנסות לשקם את מה שהכיר.
עדין – מהסס. הספק קיים בשאלה "אולי הרמנו ידיים מהר מדי". כשהוא מבקש ממנה תשובה – "מתי לחזור", הוא מביע חוסר הביטחון בעצמו, בפיתרון שמסתמן אצלו. גם אם הוא מחפש אור דולק בחלונה, עדין לא ברור אם יהיה כזה. הטקסט לירי, מתמקד באישי-רגשי, ויחד עם זאת, הביקורת על המצב החברתי מחלחלת בטיפות גדולות.
המנגינה מסייעת לספר את הסיפור שלו. היא איטית, משדרת דכדוך. דודו טסה הוא אמן קרוב מאוד לעצמו. לב ופה שווים, והשיר הוא סייסמוגף תחושתי, שמכיל את עומק הבלבול, הצער ותחינת הנשמה הנשמעת כבקשת רחמים. הקליפ מותיר אותו באמצע ישימון צחיח שאין רואים בו צל של תקווה.

קליפ: בימוי וצילום רועי ברקוביץ

אולי הרמנו ידיים/ מהר מדי/ ממי הסתרנו פנינו/ ועד מתי
עם הזמן/ זה משאיר סימן/ הכול עולה פה בעשן
ואדם לאדם זאב/ אסור לנו להתקרב
תגידי לי מתי לחזור/ אם בחלון דולק עוד אור
אם יש לי, יש לי, יש לי/ או אין לי, אין לי, אין לי
תגידי לי מתי לחזור
אולי הרמנו ידיים מהר מדי/ ממי הסתרנו פנינו
ועד מתי/ העולם הזה מוזר/ אפל, רעב, כוזב
מָכֶּה כמו אגרוף בלב/ ואני נמחק, כותב, עוזב/ עד שנוכל להתקרב

תגידי לי מתי לחזור/ אם זה הסוף או קרן אור
אם יש לי, יש לי, יש לי/ או אין לי, אין לי, אין לי/ תגידי לי מתי לחזור
אולי הרמנו ידיים מהר מדי