דרך סיפור ליד התחנה המרכזית מגיע השיר למוטו: אל תעשה לחברך – מה שלעצמך כואב. שיר קצר, הטקסט כזה קצת סתמי, סיפור שלא הכי מתחבר למוסר ההשכל. לא הבנתי למה זה צריך ללכת בדואט? אחוות השירה המשותפת מוסיפה חום? אהוד בנאי לבד היה יכול להסתדר עם השיר הזה. ודוד ד’אור? לא ממש תורם תרומה משמעותית. מנגינה נטועה באדמה ים-תיכונית, פשוטה ונוגעת, עיבוד באותה רוח שתפר פטריק סבג, כשצליל הכינור מוסיף את התבלין.
ליד התחנה המרכזית,
גשם על הכביש,
ראיתי איש זקן יושב לבד ומחריש,
"לאן לפנות?" שאלתי,
"לשמאל או לימין?"
"תלך ישר", כך הוא אמר,
"ישר ותאמין",
אם לא תעשה לחברך מה שלעצמך כואב
אתה תמצא את הנתיב לירושלים שבלב
זמן אהבה
זמן אהבה…
ליד התחנה המרכזית…