אז מה קורה בפלורנטין בשבת? ממש כלום. מה מיוחד באישה שמנקה את הרצפה, צלילי בוזוקי ופעמונים, שכנה שמסתכלת מגבוה, תריסים קלופים. הכי אמביציה יש למי שמברך אותך באחלה יום, ממתין שמישהי תעבור מולו ותתייחס אליו. אכן: מה יש כאן להסתיר. הכל גלוי, ולכאורה מה-זה משעמם. מחשבה שניה: דווקא באין כלום הזה, בעולם כמנהגו מתנהל, ללא טיפת דרמה בשבת בשכונה, יש איזשהו נרטיב  אותנטי. למה שנספר את מה שלא קיים, כששום דבר לא קורה. זה אכן יותר סיפור על אין מאשר שיר על יש. את ה"פרוזה" השכונתית הזו עטף דוד שאול בצלילי פולק אמריקני  בנוסח סיימון וגרפונקל של פעם. המרקם הצלילי האקוסטי, הטון הגבוה, ההרמוניה הקולית מציפים את השיר בשלווה אופורית ענוגה. ראשו וליבו של דוד שאול לוקחים את פלורנטין למנהטן בניו-יורק סוף השישים, סגנון הפולק רוק שהציף ארה"ב. המוסיקה משדרת את הראשוניות הכמו תמימה הזו, אקורדים פשוטים של אווירת סתלבט של אנשים צעירים בדירות שכורות בדרום תל אביב.

בירה מאתמול מונחת/ שכנה יושבת מקשיבה/ ויש כלב פה מתחת
בוקר בשכונה/ ממול יוצאת אישה/ מנקה את הרצפה
אצבעות רוקדות בוזוקי/ פעמונים מצלצלים
חלונות שקופים ביופי/ אין מה להסתיר/ האור נכנס בפנים
פתאום אתה קורא לי/ מהחדר השני/ סידרת את המרפסת
יושבים ושותים/ תה של צהריים/ חלבה פקאן/ שבת בפלורנטין
שכן עם אמביציה מוגברת/ מברך אחד אחד באחלה יום
אולי חושב שמתישהו/ היא תעבור מולו פתאום
תראה אותו גיבור/ תקרא לו שיבוא
ויש זקנה שמסתכלת/ מגבוה על כולם/ על מה היא חושבת
את מופתעת כמוני גם/ בוקר עם כולם/ תריסים קלופים מרוב ים
פתאום אתה קורא לי/ מהחדר השני/ סידרת את המרפסת
יושבים ושותים/ תה של צהריים/ חלבה פקאן/ שבת בפלורנטין
פתאום אתה..