דויד ברוזה - טבעת הזהב

טבעת הזהב

דויד ברוזה

מילים: צרויה להב לחנים: דויד ברוזה עיבודים והפקה מוזקלית: יונתן לוי
4/5

דויד ברוזה אינו הסינגר סונגרייטר השלם, זה שכותב מילים ולחן. הוא עדיין נזקק למי שישלים אותו מאגף המילים והסיפורים.  צרויה להב שכתבה את כל המילים באלבום, הצליחה בחלק מן השירים באלבום להשלים אותו ולאפשר לו להישמע – כאילו הוא הסינגר והסונגרייטר.  לא הכל מתאים ככפפה, אבל יש שירים שנשמעים דויד ברוזה אורגני.
ברוזה שר על מערכות יחסים מפרספקטיבה עכשווית. ב"עץ הפקאן" בפתיחה – מעלה הרהורים על מי שעזבה בית  להרפתקאה ש"זמנה עבר". חשבון הנפש במשפטים כמו "אהובתי, הרי זה לא חייב להיות שניפול שוב באותן הטעויות" בשיר "טבעת הזהב", זוהי גם גם החזרה  אחורה בזמן מתחנת החיים העכשווית להחלטה הגורלית  של מי שתהיה האישה שאיתו שנפלה ממפגש עם "זוג עיניים" בתוך המון אנשים בשיר "מזח", כמו גם "נשיקת המזל" שהובילה אותו אל אהבת חייו. עוד שיר שמציג את ברוזה בקווי מתאר אותנטיים הוא  "לי" – שיר אהבה מוטרפת, בסגנון מוסיקה קאנטרי-אירית על פי "אנאבל לי",  השיר האחרון שכתב המשורר האמריקני אדגר אלן פו המתאר את אהבתו לאנבל לי כאהבה נשגבת שאין כמותה בעולם. צרויה להב כתבה גרסה לסיפור, והשיר מוגש ברוח  שירי העם של פעם בקצב טיפוסי. ברוזה שר על הכאב שהוא חש, כאשר הוא נזכר באהבה המושלמת שהעניקה לו לי לפני שנעלמה. ימסוג השירים שמתנגנים בנחת, ברוח המסורת, לא דרמה אישית גדולה, לא טון נואש, אלא שיר פשוט בהשראה של מוסיקה עממית, מהסוג שעוברת מפה לאוזן בלחן ובעיבוד אקוסטי תואמים. ברוזה אוהב לזרום גם באפיקים כאלה של הסטורי טלר.
פחות אהבתי את רוח הפופ הקלילה שנושבת בגבו של השיר "ילד עם גיטרה" המספר על הילד ש"הרוח סחפה אותו למדורות שהבעירו / סודות שהסתירו / ילדים בודדים כמותו". אם יש כאן אלמנט אוטוביוגרפי, הוא אינו הצד החזק באלבום. פחות עליתי גם על מסלול הואלס של "רחובות לא מוארים", סיפורה של מי שחוותה "תקיפה והשפלה" ומבקשת שיבטיח לה שילווה אותה "ברחובות לא מוארים". גם כאן הסיפור חומק. ברוזה שר בהזדהות, אבל רק נוגע. לא מגיע.
הוא מגיע יותר ב"האנשים הלא נראים". ברוזה שר בעל כל אותם פליטים הנמלטים ממלחמות, דיכוי וחרפה, חלקם ייעלמו בין גלי הים, חלקם יכלאו במחנות מעצר.  השיר מדבר על העוול המתרחש מול מקהלות פוליטיקאים שממשיכים בהצגה הגדולה שלהם מבלי להושיע,  על עולם כמנהגו נוהג, על  הרוע הטבוע ביסוד הקיום בעולמנו – "כי העולם הוא גלגל רולטה של אדונים וספסרים"דויד ברוזה מעולם לא הגדיר עצמו זמר מחאה. בשיר הזה הוא זמר מחאה. דווקא השירה ה"שקטה", הרגישה שלו נוקבת ומחלחלת. ההפקה האקוסטית מסייעת להעניק לשירתו את המשמעות הנוקבת. הפריטה בגיטרה, צליל החצוצרה  – מחוברים לשיר בחיבור מדויק.
את סוג החיבור הזה אני מחפש אצל ברוזה . זה קורה בשלושת השירים האחרונים – "אין חדש תחת השמש", אמת חיים שמגיעה בצורה הכי ישירה עם הרמוניות שמימיות ברקע, קולות פלמנקו ונגיעות חצוצרה. ("בין שפיות לטירוף בין ייאוש לצחוק בין שמחה לצער, יש אהבה אמיתית, קן של חום"), "שומע אותך בי" – שיר אהבה נוגה של רגישות מיוחדת בעיבוד אווירה אקוסטי פריך בעל נגיעות אוריינטליות על מפגש נפשות של "חילוף מקומות". ובסיום – "טנגו" אזהרה שהוא מפנה לאהובה לא להגיע אליו כי "רחוק ממך – אני הכי קרוב אלייך", מוסיקה של תשוקה מסוג שנסון הנצח. הטנגו מהזווית של ברוזה נכון להיום.  זוהי המעלה של האלבום: ברוזה אינו משחק אותה צעיר ואופנתי, אלא מנסה, ובדרך כלל מצליח, להגיע כמה שיותר קרוב אל עצמו ממרום גילו ובגרותו.

שירים: עץ הפקאן, טבעת הזהב, לי, אור של אפריל, מזח, נשיקת מזל, ילד עם גיטרה, רחובות לא מוארים, לו לי לו, האנשים הלא נראים, אין חדש תחת השמש, שומע אותי בך, טנגו

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן