דיקלה - חופשייה

חופשייה

דיקלה

הליקון
4/5

הגברת השבורה מאהבה נכזבת מבקשת מהנהג במונית שישים לה "מזרחית" כי זה טוב "לדמעות". בשיר "לרקוד" (מס. 9 באלבום) – אחרי החלק המדוכדך מגיעה ההשלמה החפלאית. אני מבין את הראש של אבי אוחיון שכתב את השיר יחד עם דיקלה. ה"תשים מזרחית" הוא נגיעה פופוליסטית שמחרבת את אמינות השיר. מה חבל: כי קולה השביר של דיקלה בכל זאת מחובר ללב.
האישה שרצתה לגור גבוה בסוף העולם, לטרוף הכל, שיש לה דירה ובה פסנתר לבן תמהה מדוע רק אצלה "נופלות דמעות על המיטה". "נופלות" (ולא "זולגות") דיקלה מנסה להיות עממית גם בשפה,אבל השיר הזה ("פסנתר לבן") לא יסחוט רבע דמעה מהקהל שיקום לרקוד איתה בהיכל. אולי ב"יום ועוד יום" נאמין יותר לדמעותיה של שבורת הלב כשהיא שרה געגועיה לאהוב הרחוק – "גם כשנפגשתי עם אחר דמעות זלגו לי". כאן זה עצוב ומדוכדך לאורך כל השיר. ב"צמרמורות" דיקלה נמצאת שוב על מסלול געגועים שמחבר זכרונות עם ריגושים בעיבוד כלי מיתר אוריינטאלי שהופך את הדרמה למלודרמה. זה כבר לא "מזרחית" ישראלית המחניפה לחוגגים, אלא טון אותנטי שמבקש הזדהות.
ב"תודה" היא חוזרת אל הלב השבור  – כשהוא הלך. התודה האמביוולנטית שיוצאת מסערת רגשות.  נשמעת כמי שחרב עליה עולמה. מצד שני יש תחושה שהקול המלנכולי הצרדרד המקונן כבר חוזר על עצמו בסוג של מניירה קולית אמוציונאלית – כחלק מהקונטקס על אהבה נכזבת. דיקלה מאמצת מוטיב שברון לב ודמעות על מותה של אהבה – בנוסחים מזרחיים – בהגשה, בעיבוד המיתרים האוריינטאלי.
"הו לבי" שפותח  מסמן את הכיוון של האלבום. קינת האהבה השוברת.  לאן הלך הלב הטוב שלה. רק שלא "ימס לה בים של דמעות" ושלא יברח לה ללב אחר. סוג של כתיבה עממית שמתכתבת עם סגנון הז'אנר המזרחי ערבי העממי. דיקלה שרה ברגש את המילים. טון צרדרד קודר שמטפס עד זעקה קורעת לב. תוגתה עוברת ומחלחלת. את המנגינה הפשוטה מצליחה דיקלה להפוך למבע נשמה מרטיט בעירוב של פופ ומוסיקה מזרחית.
ב"רק תגיד" הסיפור האישי עולה על על פס קול קצבי מלודי .  שיר על בריחה אחרי שנשבר לה. "ללכת לאיבוד בכוונה כי העיקר זה רק ללכת", הוא שרה בטון הדרמטי המיוחד לה, בהבעה הכמו שבורה. בסיפור יש דחיפות, שרה כל מה שרץ בתודעה – הטעויות שעשתה, הרצון להשאיר הכל מאחור, התסכול על הצעדים שהיא עושה ("עוד אוכלת את עצמי") איבוד התקווה להיות מאושרת, לאהוב את עצמה, ועדין – הדאגה למי שהשאירה מאחור – "רק תגיד לי מה איתך כל הלילה" דיקלה  נשמעת קרובה לעצמה, משכנעת שהסיפור מגיע מעצמותיה. המוסיקה פשוטה במהלכיה,  משרתת אותה,  מבהירה את מה שעובר עליה, מאיצה את קצב הסערה-בריחה שלה, את הדרמה. המעברים בשיר – אפקטיביים, מניעים את השיר עד שאתה מצטרף – כמה מוזר – בכיף לדרמה שלה.

ב"אתי" הקצב מעלה את הטון הנמוך של דיקלה על מסלול אמצע נוח, ואז ב"אבל אתי יש שמש" – הוא שוברת  בניואנס מלודי נדיר ביופיו, כשברקע מקהלה קולית וצליל נשיפה שנשמע לי כזורנה. צליל כלי המיתר האוריינטאלי משתלב כחלק טבעי מהקומפוזיציה. בהמשך ייכנס אלתור סקסופון במהלך מעצים דרמה.  הנה עוד סיפור עצוב של שברון לב. כשזה מגיע מדיקלה, אתה מקבל אותו בדרגת אמינות גבוהה, גם על רקע השיחה עם "אתי", שמדגישה את פשטותה של הסיטואציה.  לא עוד שיר אינסטנט על שבורת לב מז'אנר הפופ המזרחי הנפוץ. הקול השברירי, העליה המדודה בחצאי טונים – משרתת את הנרטיב שלה.

דיקלה בתוך עמה יושבת. דמעות מובילות למתכונים מנצחים. היא  כבר בזמר-ז'אנר הזה, לא תמיד נקייה מחנופה טקסטואלית, אבל דיקלה  היא הזמרת שאינה מתהדרת במזרחיות לפני שהיא דואגת להישמע כמה שיותר אותנטית מעומק ליבה המזמר.  המיוחד בה אינו דווקא בטקסטים ובמוסיקה, אלא בשירה. יש לה סגנון, יש בה עוצמה אותנטית, יש בה עומקים שאני לא מקבל מזמרות המוסיקה הים תיכונית המקומית.

שירים: הו ליבי, אתי, רק תגיד, שבועיים עם מרק קקון, צמרמורות, איזה חום, יום ועוד יום, פסנתר לבן, לרקוד, תודה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן