עיון ביקורת
לרכישה >>

דיקלה, סיפור אופטימי ההופעה (היכל התרבות ת"א, דצמבר 2016)

מוסיקה הופעות, מוסיקה ישראלית

הסדרנים בהיכל התרבות ניסו למנוע את התפרצות הקהל לעבר הבמה. דיקלה לא רצתה קהל יושב. כשהודיעה כי קיבלה רשות להקים אותו מ"הבעלים של הבית", רבע אולם היה מיד למטה. דיקלה – בתוך עמה חיה. רוצה לחוש אותו. היא כיוונה את הערב לשמח. הקהל חיפש ג'סטות לכפיים. הוא קיבל אותן. הרי ברור שהרוב מעדיף פופ אינסטנט מזרחי מאשר פופ יותר אישי פואטי, אלא שאצל דיקלה זה מעולם לא אינסטנט. גם מוסיקת השמח נשמעת אצלה בדרך כלל אותנטית.
הגיעו שירים משני אלבומיה האחרונים – "ואם פרידה" ו"סיפור אופטימי". האוריינטציה של דיקלה אקלקטית בין פופ דאנס מקושט באלמנטים מזרחיים ובין מוסיקה ערבית. בתוך עמנו הרב-תרבותי אנו חיים, והניהול האומנותי חיפש בשבילה דרך אמצע להגיע אליו. אכן: התזמורים פתחו לה את הבמה. התאורה הצטרפה לחגיגה עם הפרח הזה שנפתח במרכז הבמה.
הז'אנר הוא אמצעי. האוריינטציה שלה אינה מתמקדת בסגנון. דיקלה היא היא סגנון של שירה-הבעה בפני עצמו, משהו מאוד אינטגרטיבי, שמחבר בין הנרטיב לצליל. נוגע במוסיקה ערבית, נעזר בפופ מערבי, הסלסול שמובנה על המנעד הקולי והתחושתי שלה, והיא נמצאת לגמרי בתוך השירים.
אני מאמין לדיקלה כשהיא שרה "אין אוקיינוס מספיק גדול רק בשבילנו" בשיר שפתח את הערב – "אין עוד אהבה כזאת". לא הסלסול קובע, אלא מה שמתחת לסלסול. המוסיקה אינה שאלה של סגנון, אלא של תחושת אמת. תבדקו את השירים, ותזהו סינתזה במנגינות, במקצבים, גם חיבור למוסיקה ערבית. ב"אינתה עומרי", שחבר ל"מונו", קיבלנו את הזמרת המזרחית הכי אותנטית במקומותינו. טקסטים שעל הנייר נראים הכי פשוטים/פשטניים, מקבלים עוצמות בזכות הביצוע והעיבוד. כשהיא  שרה "בדידותי הנהדרת" – זוהי מלודרמה ממקומות שמתחת למיתרי הקול. כך גם ב"אל תלך" –  על ייסורי האוהבת הדואבת את האהוב החסר, את הבדידות. מצבי הרוח המשתנים שלה.
דיקלה  מכניסה את הדמויות העממיות הטראגיות חסרות הסיכוי לשיריה – על מציאות חייהן הקשה. ב"כבישים פתוחים" היא שרה על דמות של אישה ש"רוקדת בכיכר" הזועקת לאלוהים: "האם זה כל מה שהשגת בשבילנו". ב"ציפור על גג" שרה דיקלה בשפה עממית אותנטית –"איך החיים משטים בי/ ציפור על גג ראיתי/ אח הרוח, הרוח, תיקחי אותי אתך". החיבור בין הקול, ההבעה והצלילים הים-תיכוניים משקפים את סביבת גיבורי השירים שלה, ומן הסתם, באופן אירוני, זוהי המוסיקה שמוציאה אותם מדיכאון. המוסיקה הזאת שמאפשרת לומר בלי רגשי נחיתות, בלי מניפולציות חברתיות, בלי להזעיק את שרת התרבות  – יש לנו זמרת ישראלית מזרחית אותנטית. בדיקלה יש משהו מאוד אינטגרטיבי המחבר מזרח למערב, בין הלב החש והפה המזמר, נוגעת במוסיקה ערבית, שרה בעברית ומתבלת באנגלית, והכל מתמזג לשלמות אחת.

שירים: אין עוד אהבה כזאת, הוא כותב מאמי, בוקר טוב, בטח התגעגעת אלי, חולת אהבה, ציפור על גג, כבישים פתוחים, אל תלך, אינתה עומרי, מונו, בוחרת להיות, תחזרי, שבע בערב, מסקרה שחורה, Here Come The Rain, יהיה לנו טוב, Love Is Everything, בסמה הדרן: בדידותי הנהדרת, ואם פרידה

נגנים: יפתח שחף – גיטרות, עדי רותם – משב וקלידים, , נדב גיימן – כלי הקשה, , אוריאל וינברגר – קלידים אקורדיון, רועי חלד תופים, צ'יקי דבוסק – בס. עמית פרימן – תאורה ועיצוב במה.

צילום: מרגלית חרסונסקי

שבע בערב

Here Comes The Rain

בסמה

בדידותי הנהדרת

 

גלריה
דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *