איך מעלים סיפור מתח על נתיב של מוסיקת דאנס. לדניאל רביצקי יש תשובה.  עשרים גברים בשחור הקיפו את המכונית, מתבוננים בו, עשן בעיניהם. כבר הרגיש לה הסוף. איזה מזל שי אלוהים שמציל. רביצקי נתנה גז, ויצאה עם להיט לכביש הראשי. יגידו: המוסיקה אכן מעלה על מסלול נסיעה מהיר כיפי. היכן כאן הטראומה?
לרביצקי יש תשובה: היא מורידה רגל מהדוושה במשפט שמתחיל ב"כשהאור הפך ירוק", למהלך שמבטא לא רק טראומת תחושת הסוף של "היום האחרון בחיי" מול קבוצת חרדים אלימה, אלא גם הבעת הביטחון של יש מי שיציל ("איזה מזל שהוא נשאר"). המחשבה האירונית מגיעה במעבר אפקטיבי בשיר, שנשמע כאילו מתכון פופ שטוח לרחבות, והוא לא. המוסיקה מזכירה צלילי דאנס מהשמונים, הקול וההפקה מייצרים את המתח הנדרש. הסיפור  בסופו של דבר אינו מתמסמס, והנרטיב עובר. אנחנו מצטרפים לנסיעה של רביצקי, שנשמעת  כמי שתגיע רחוק.

עשרים גברים/ עם בגדים שחורים/ מקיפים לי את האוטו
עשרים גברים/ עם בגדים שחורים/ מקיפים לי את האוטו
מסתכלים עליי
זה הרגיש כאילו זה היום האחרון בחיי (2)
עשרים גברים עם בגדים שחורים/ ועשן בעיניים
מצביעים עלי
זה הרגיש כאילו זה היום האחרון בחיי (2)
כשהאור הפך ירוק/ אחרי שננעלו כל הדלתות/ נסעתי הכי מהר שאפשר
ובכיתי לו בידיים/ איזה מזל שהוא נשאר
זה הרגיש כאילו/ זה היום האחרון בחיי/ והתחלתי להריץ שמות בראש
ולהיפרד מכולם