תוגתה של דפנה דה פריס נוגעת-מגעת-מחלחלת. כשהלירי חובר לצליל באפן מדויק נולד שיר מפעים. קולה הרוטט מבקש מהאהוב להתייחס אליה כאל ספר שלם  – לא רק פרק. הדימוי של חיים לספר מתייחס לשלם על פני חלקיו. תסתכל בה כאישיות שלמה, היא מבקשת, לא כמשהו חיצוני. אל תעלעל, אל תקרא אותה כפרק,  אלא את כל הימים-הפרקים שמייצרים את השלם והמורכב.
הטון של דה פריס מדוכדך, גם חדור כוונה של אמת. העיבוד לכלי מיתר משתתף בצערה, הצליל עוטף את תוגתה. השיר והמוסיקה כתובים באוריינטציה אל זמנית, מאפיינת את לחני הנצח של יוצרי הזמר העברי הקלאסיים. אולי זה נשמע מיושן משהו, אבל החיבור בין המילים לצלילים יוצר סוג של ליריקה מוזיקלית נדירה ביופיה בזמן הזה. הצליחה לשדר את התוגה במעט מילים וצלילים המשרטטים מפת דרכיה.

אישה יושבת מאוזנת ,מחכה לך/ כריכה נוקשה עוטה, חובקת,מחכה .
ספונים ימיה בין דפיה באלפי מילים,/ זיפי גברים חרצו פניה כמפת דרכים.
אתה ההלך בדרכיה,/ אתה מאור לפני עיניה/ אתה יובל לשיפתותיה,
היא מפת דרכים/ אתה מצפן בלילותיה/ אתה פועם ברקותיה,
אתה הצחוק ,אתה גם דמע/ היא אלפי מילים.

אז תקרא בה, היא כל הספר/ אל תעלעל סתם בכל דף,
אל תעבור איתה עוד לילה/ כשהיא רק פרק על מדף.

אישה יושבת מאוזנת, מחכה לך/ כריכה נוקשה עוטה ,חובקת, מחכה.
זיפי גברים חרצו פניה כמפת דרכים/ חרצו ימיה את ימיך באלפי מילים.