אחרי הרמת הגבה, ניסיתי לתהות על קנקנה. מה מחפשת דנה לפידות בהכוכב הבא לאירוויזיון? הכרה / תהילה מחודשת? מי שכבר הוכיחה כישורים ביצור להיטים לטובי הזמרים (שלומי שבת, עדן בן זקן) וגם כזמרת-יוצרת, התייצבה לעשות קאבר ל-All By Myself, להיט הענק של אריק קרמן (1975) שזכה לגרסה בלתי נשכחת של סלין דיון (1996). הבחירה בשיר הזה מסמנת ניסיון מעט שקוף ללכת על ביצוע גדול מן החיים.
לפידות התחילה כמתבקש על בהונות האצבעות, שרה במינון נכון, בעדינות ראויה, ואז לחצה על הדוושה, סחטה אותה והתפוצצה במעבר מלודרמטי לא פרופוציונאלי, כאילו חייה תלויים בשיר הזה. לקראת סיום השיר היתה תחושה שהיא צורחת רגש. על קרן פלס זה עבד כמו "מטען חבלה" שהתפוצץ, בניסוח הרגשני שלה. גם השופטים האחרים נסחפו. רק אמדורסקי הבין שישנה כאן בעיה "קפצת מעל הפופיק הוא אמר".
אז ככה: מלודרמה במוסיקה אינה חזות הכל. הנסיון להרשים גרם ללפידות לפתוח מבערים, אבל הוציא אותה מתוך עצמה. צדק אמדורסקי כשאמר: "את יכולה לבקש מעצמך להפגין פחות יכולת ויותר רגש מעצמך". הלהיטות להפגין עוצמה רגשנית היתה בעוכריה.
אמדורסקי צדק פחות כאשר נתן אדום לביצוע הדרמטי של עידו קולטון מחולון בגרסה ל – Rise Up (אנדרה דיי במקור). גם כאן שמענו ביצוע דרמטי מהסוג של גדול-מן-החיים, אבל הממד התאטרלי היה לגמרי של קולטון. הוא לקח את השיר לחלקה שלו, והעניק חותם אישי עוצמתי לשיר – גם אם האנגלית שלו לא היתה מושלמת. הוא אינו "עוד קובי מרימי" כפי שגרס אמדורסקי, הוא ייחודי כמו שקובי מרימי היה אחד ויחיד, ומסגרת "הכוכב הבא" נועדה גם לחשוף כשרונות כאלה, גם בלי לקדש את היעד הסופי – נציגות ישראל באירוויזיון. בתחרות מוסיקה ריאליטי לא תמיד חייבים להניף את דגל ישראל. נדמה לי שקולטון בביצוע הזה ראוי להניף דגל – קודם כל של עצמו.
עידו קולטון – Rise Up
דנה לפידות – All By Myself
