איפה הפרברים? בגלגול השלישי שלהם – לא רואים , לא שומעים, לא שיר ולא אלבום. מישהו מעיר לי: יוסי חורי כבר בן 80. וגם מוסיף: אבל הוא ממשיך לשיר ולהופיע. חורי עבר שלושה גלגולים עם הצמד. הראשון  ב-1960 עם ניסים מנחם. השני – עם אורי הרפז (1977) ואז עם חגי רחביה (2015) השניים גיבשו כבר אז תפיסת עולם הרמונית ששולבה בעיבודים קוליים המצטיינים ברקמה מעודנת של מוסיקה הדרום אמריקאית, מלודיות חדפעמיות של מיטב מלחיני ישראל.
הסגנון שהתגבש על דקויותיו התווה גם את הגלגול השני של הצמד כשניסים עזב ופנה לאורח חיים דתי ובמקומו נכנס אורי הרפז כזמר וגיטריסט מעולה, מושפע מאוד ממוסיקה ברזילאית. יוסי התאים את עצמו לחבר החדש – במיוחד ברקמת העיבודים  שהועשרה, אבל שמרה על רצף פרברי מובהק. כשמאזינים למיטב של "הפרברים", יש תחושה שרבים מהשירים משתבחים כמוו יין מבציר נדיר.

הפרברים אהבו הכל. גם באך כ"פוגה קטנה" עם הבדה-בדה-בדה,  גם שירים מעובדים  מראמון איילה ועד חאג'ידקיס, גם השפעות של פולק אמריקאי, דיאלקטים אתניים – יוון, בולגריה, ארצות דרום אמריקה.
מה שמייחד את הפרברים היא ההתעקשות שלהם להישאר צמד עממי, בלי מניירות, עם צניעות יפה ובלי לעשות דברים שהם אינם יכולים. אפשר לקרוא לזה דריכה במקום, אפשר לראות בזה אהבת הפשטות היפה, ואולי גם משהו שטבוע בו חותם של טרובדוריות ישראלית במובן של קשר בין המילה ללחן לשירה הטהורה – ההרמוניה הקולית החמה, הנוצרת בצירוף הצבעים של חורי ובן-צמדו. וכמובן – הצליל האקוסטי הפריך של הגיטרות. ולמעשה – העיבודים הפשוטים הייחודיים של חורי את הרפז שנותנים לשירים לנשום ולזרום.

החולמים אחר השמש