חשבתי לתומי שהגעתי לערב "פסטיבלי" של חוה אלברשטיין, אבל נראה שבראשון לציון  מתהדרים באצטלה של "פסטיבל", מבלי למלא אותו בתכנים ייחודיים, בערכים מוספים, שלא לדבר על הפקות מיוחדות לפסטיבל.
חוה אלברשטיין עלתה לבמת ההיכל בראשון לעוד הופעה של "מה את רואה". בתום שעתיים ו-26 שירים התברר, שזו אינה הפקה מיוחדת, בטח  לא "פסטיבלית". עם זאת – צפירת ארגעה: אין לי שום בעיה לקבל את חוה אלברשטיין בלי תרועת פסטיבלים. אכן, זו הייתה חוה בקווי המתאר המוכרים, הפשוטים שלה. לא אורחים מיוחדים, לא הפקה גרנדיוזית. יש מי שמחפש חוה אלברשטיין אחרת? מחדשת יותר, נועזת יותר, צפויה פחות? – שיקום. האמת? גם אני לא קם. כמה טוב שהיא עדיין חוה אלברשטיין, ציפור שיר נדירה בארץ, שאינה זרועה בזמרות  אל-זמניות. זמרת פולק ישראלית אחת ויחידה. ישראלית? מה יש לומר על "שיר תשרי", השיר השני ששרה בערב הזה,  אם לא "שיר ישראלי"."השמיים משתנים לעיני החקלאים", "מישהו חושב עליך ורושם את מעשיך/ בוא הביתה במהרה עם הרוח הקרירה", לחן צנוע ונוגה של דני עמיהוד לפי מילים של רחל שפירא. שיר של  התרצות והשלמה.
ישן מפני חדש תוציאו? בשיר "זמן"  חוה אלברשטיין מבקשת לא רק לא להשליך את הישן אלא להידמות לו. "יש דברים רבים בחלד/ שהזמן מיטיב אתם/ ואני רק מייחלת להיות כמותם". אכן יש דברים שהזמן החולף רק משבחם. שומרת על מנעד קולי נהדר, נמצאת בתוך השירים, מגישה אותם בליווי גיטרה ושלושה נגנים מדויקים, מתענגת עליהם כמו הם בנפשה, לא סוגדת לרשימת שירים שמתחנפת בכוח לקהל צמא הלהיטים, הבא להתרפק בשירת יחדיו על הכי מוכרים. הם יגיעו. סבלנות. הקהל התעורר ב"שלוש אהבותיי", "כפל" (מישהו), "עץ הכוכבים", "מים מתוך הבאר", "רמז", "שיר מגרש את החושך" ועוד יותר ב"פרח הלילך", "את חירותי"" "ימי בנימינה", באחת האינטרפרטציות היפות ששמעתי מחוה, וגם "שירי ארץ אהבתי" בפתיח פריטה של גיטריסטית מיומנת.
רשימת השירים מתפרשת עד לאלבומים האחרונים שלה. גם שירים חדשים יחסית כמו "אהבה", "מה את רואה", "איך אצלך", "סרנדה" – שיר על פי מנגינה של שוברט, בו חוזרת חוה הביתה כדי לספר על ימי ילדות מוסיקליים, על אמא גאה, שמהללת את הבת ועל שולחן מטבח שהפך במה באולם קונצרטים…
עדיין זו הפשטות הזו שמייחדת אותה כזמרת עם, שאינה מנסה להתייפות בדברים, שאינם חלק מהקונטקסט שלה. אפילו הלבוש "ביתי", צנוע. התאורה מאופקת. כדי לצאת מעט מהסגירות, מנסה חוה לשתף את הקהל בשירה ב"לא צריך הרבה", ואף לחלק את הקהל ל"בנים" ובנות" ב"כל שעה נשיקה" ולספר סיפור מצחיק על אמה, כשלמדה עברית באולפן.
חוזרת  לראשוניות,  בלי להתחפש למשהו אחר. לא מסרים פוליטיים נוקבים, לא שירי מחאה זועקים, אלא אמיתות בסיסיות, שירים של תהיות, ביקורת הומוריסטית בקריצת עין, גם משהו ביידיש ("אויפען וועג"), מושרים על ידה הכי אותנטי, שפה רהוטה. קלאסיקה ישראלית.

נגנים: עובד אפרת – גיטרה אקוסטית, עיבודים, ערן וייץ – גיטרות, יוקולילי, אבי אגבבה – תופים, כלי הקשה.
שירים: אתה פלא, שיר תשרי, קו פרשת המים, זמן, שלוש אהבותיי, הגן הבלעדי, פרח הלילך, אהבה, מים מתוך הבאר, כפל, איך אצלך, שיר מגרש את החושך, לא צריך הרבה, סרנדה, מה את רואה, זה שהקהל מכיר את האמן, אויפן וועג, עץ הכוכבים, ימי בנימינה, משירי ארץ אהבתי, כל שעה נשיקה, רמז הדרן: אדבר איתך, את חרותי, שיר סיום.

צילום: מרגלית חרסונסקי