אבא, תרשה לי, חיים איפרגן, לא יאהב את הטקסט הזה. הוא יגיד לך: חיים, ומה איתך? אתה לא בן אדם חי, קיים, נושם? מה, אתה תינוק בן יומיים, שזקוק לאבא ולאמא? איך זה אתה מטיל עלי את כל מה שאתה חסר, ועוד עושה טובה – שתספר עלי לכולם. אם אני מלך העולם, מה אני צריך מליצי יושר, מקדמי מוניטין? גם להחזיר לך את החיוך, גם לחייך אליך, לצייר לך חיוך על השפתיים ולאטום לך את האוזניים. נו באמת. בראתי אותך לא כדי שתהיה חסר אונים, מתבכיין שמחפש נונסטופ להושיע אותו.
חיים איפרגן ניגש לפסנתר בדחילו ורחימו, מגוהץ היטב, חליפה שחורה עניבת פפיון, ומתיישב לנגן את צלילי תוגתו. ייאמר לזכותו: הצלילים והטון מגיעים ממקומות של תחושות אמת. הסלסול אינו מזוייף. הגדירו אותו בקומוניקט שהגיע עם הסינגל – "הז'אנר המזרח הכבד". אין לי מושג למה התכוונו, אבל לפי השיר הזה, איפרגן הוא דווקא זמר רך, שמפגין יותר עונג מאשר דכדוך לסלסל טקסט חלול, ומצליח למלא אותו ברגש אמיתי. גם זה משהו.
אבא תעזור לי לשמור על העיניים/ אבא תכוון אותי בדרך לשמיים
אבא , תן לי יד/ אבא תעזור לי לאטום את האוזניים
שלא לדבר לשון הרע לשבור את השיניים/ אבא , תחייך אליי
אני סומך עלייך אבא/ גם אם אפול לשאול תשאר לי אבא
אספר עלייך לכולם/ מלך העולם/ אבא
אבא תצייר לי חיוך על השפתיים/ שלא אשמור בלב ולא אכעס אהיה כמוך
אבא , סולח ורחמן/ אבא תזכה אותי לתת למי שאין לו
לחבק ולהצחיק את כל מי שעצוב לו/ אבא , אבא נאמן
