ילדים היינו, גם זקנו, אבל רוח נעורים עדיין נושבת במפרשים. בשן את חיטמן ביקשו בזמנם – תשאירו לנו משהו מהימים ההם, למרות השינויים שעברנו. "אל תקחו לנו את ה…" הם פנו פניה כללית לעולם הסובב.
אצל יגאל בשן הגיל מחזיר את "הרומנטיקן" אבל ברטרוספקטיבה. ההתרפקות של היום היא התרפקות של השלמה נינוחה עם מציאות. קל מאוד לעלות על המסלול הקצבי מלודי המחניף הזה, כמו הייתה זו מוסיקת הקאנטרי הלוקאלית. יש בטון הרך-שפוי של בשן משהו שמשרה חום נטול עכבות, חף מטראומות, משוחרר מרוק ואלקטרוניקה עכשוויים. לזמר כזה אסור לקחת את השמש של פעם – כי היא ממשיכה לזרוח עליו.
יגאל בשן אל תגעו באהבה בהופעה 2016
גם אני הייתי ילד / בן טיפש עשרה שנים / ואת יושבת ושואלת / איך אנחנו משתנים
פתאום אני סנטימנטלי / מן כזה רומנטיקן / וטוב לי ככה איך שבא לי / התרגלתי עם הזמן
לא אל תקחו לי את השמש / את הבוקר שנולד / זיכרונות יפים מאמש / הם שלי איתי לעד
לא אל תדליקו את הלילה / עד הסוף של השקיעה / מה בסך הכל נשאר לי / אל תגעו באהבה
אני בחור סנטימנטלי / מתרגש משיר ישן / לא יודע איך זה בא לי / אולי אני לא נולדתי כאן
בעולם של דיגיטליים / בין נאון לבין חשמל / אני מרגיש קצת לא נורמלי / ויוצא ממעגל
לא אל תקחו לי את השמש… גם אני הייתי נער / מתחשק להתחלף / מאחורי סגרתי שער
ופתאום אני עייף / לא אל תיקחו לי את השמש..