הארה בזמן מגפה הולידה את החיבור הזה. מתוך היאוש, הבלבול והכאוס, שומע יהושע לימוני קול אחר, שנמצא באזור הפחות רציונאלי בגוף. בקומוניקט שנשלח עם השיר הוא כותב: "זה זמן לצאת מאזורי הנוחות שלנו, לארגן לנו מחדש את הרשימה של מה חשוב לנו, מה באמת חשוב לנו. למצוא בתוכנו מעינות שמחה שלא תלוים בעניינים חיצוניים, להחזיר את המשפחה למרכז, את הפשטות, את הענווה. יש כאן הזמנה להתחדשות, להתחברות מחדש, בעיקר לעצמנו. וזה יכול להיות כואב…"
בפרויקט שנרקם, לימוני אכן מנסה להפוך את הלימון ללימונדה, מזמין לאולפן אנשים מכל קצוות הקשת הישראלית להשמיע קול. לרובם זו היתה הפעם הראשונה מול מקרופון. מכנה משותף: להתמקד במאחד ולא במפלג. "אנחנו לא אמורים לחשוב, להתנהג או לבחור אותו דבר. אבל כן לכבד, לאהוב. אחדות היא לא אחידות. מאמין שיש לנו שליחות כעם ושרק דרך 'ואהבת לרעך כמוך' היא תוכל להתממש".
האינדיווידואליסט הציניקני שבי עובד בדרך כלל שעות נוספות כשמדובר ב"עם", אבל מול הציניות של הפוליטיקאים, השיר הזה נשמע מחאה מחזקת. אם האמונה הקולקטיבית בשינוי תוביל לשינוי , אז כמו שנאמר – "העולם החדש כבר פה, זה הזמן שלנו להכין את הלב למציאות החדשה ומשם משם תבוא האחדות האמיתית".
יהושע לימוני יצר מסמך רב השראה, פסקול שמכיל את התחושה והרציונל. סוג של חשיבה מחוץ לקופסה. ייחודו – בחיבור בין השיח המדובר לפראזה המלודית. זה אינו ראפ, אלא אמנות מורכבת של תיעוד מלל ומוסיקה, ויש כאן דבק.
יהושע לימוני – היום תקרא לי עם הקליפ
יהושוע לימוני – היום תקרא לי עם המילים
יש משהו בתקופה הזאת שאני לא יודע להסביר אותו אבל אני יודע להרגיש אותו. שלצד כל החושך לכאורה, יש הרבה אור.
אני טיפוס כזה שלא יכול להיות בבית, אני כל היום בחוץ, בא רק לישון והולך
אם אני מסתכלת על המקום הכי הכי פנימי שלי מה אני מרגישה כאילו סגרו אותי.
לפני יומיים הבת שלי אמרה לי, אמא את מדברת בלי פה
את מרגישה שאת לא שולטת יותר בחיים שלך, את מרגישה משהו חומק לו מבין האצבעות
תחושה כזאת של פחד, פחד שלא הכרתי. אני לא יכולה..
לברוח מהבית, מהקושי מול הילדים, אני לא יכולה לברוח מעצמי.
אני אי אפשר לבקר בת שלי מארה״ב, אני עצוב ככה
זה מן מראה מול הפנים
זה מדהים לראות איך כל אחד יכול לקחת את זה למקום אחר
חומר, תאוה, תהילה. השתעבדנו בשביל משהו שאין לו שובע
אז אני זוכר את היום שלישי, אני פתאום שומע רעש
בהתחלה הייתי בטוח שזה גשם
ואיך שאני פותח את הדלת, בעצם כולם מחאו כפיים.. יחד
פזמון:
אדם הוא אדם/ בתוך עצמו הוא גר/ ואם רק לרגע, ולו רק לרגע
היום תקרא לי עם/ משפחה, דלת נפתחה/ בתוכך
.לפני שהכל התחיל הרגשתי שאני, עושה משהו לא נכון
אני חיה לא נכון, אני בטירוף, אני במרוץ, אני רצה, רצה , רצה
בזכות המגפה הזאת, נפתח איזה פתח שאמר לי, בואי תכנסי
תפגשי את עצמך באמתתפגשי את עצמך באמת
הרבה התמכרויות או הרבה הרגלים, פתאום אתה רואה שהם לא ממש נדרשים
בשביל להתקדם צריך, לשנות דפוסים, לפגוש רגשות שמעדיפים לא לפגוש. פשוט להתקרב
מבן אדם ששבת לבד בבית זה היה הסיוט שלו, ופתאום אתה מגלה איזה כייף בבית
באמת גם יש ניסים בקורונה כל אנחנו עובדים ביחדזה אחדות זה נס גדול
ויש לי הרגשה שהכל קשור בהכל, רק צריך רק לדעת לחבר את הנקודות
פשוט אין דברים בעולם בלי סיבה
פזמון …
ואם אנחנו נשמע את הקול הטהור וננטרל את קולות הרקע אז נמצא שדם חיבור גדול
שכולנו שותפים, כולנו!
השאלה אם אנחנו רוצים רק הסכמת הלב שלנו
ולפתוח את הדלת זה הזמן לפתוח את הדלת לשנות את התדר ולהפוך את זה לתדר של אהבה
כמו מה שהיה עם אביב גפן וההופעה שלו וזה שהחרדים שלחו לו שם ברכות
זה שובר איזשהם מחיצות בלב אף פעם לא הייתי חבר טוב כל כך של השכנים שלי
כי כמה שיגידו לי את זה בשכל זה לא נקלט אבל בגלל החוויה הנוכחית זה מתחיל להיקלט, בתאים הכי קטנים
ואולי כל זה נברא לכבודי, תגיד לקדוש ברוך הוא מה שבא לך להגיד לו באותו רגע
כמו דחיפה מרגשת לחזק את משימת החיים שלך עליתי בתורה כמה פעמים, לא יודע,כל שבת
העולם החדש כבר פה, זה הזמן שלנו להכין את הלב למציאות החדשה ומשם משם תבוא האחדות האמיתית שלנו
יש רגע מסויים, שהוא מעל למילים
פזמון…
