ים רפאלי מחבק את צער הזיכרון, המכיל דמויות של ילדים שנעלמו ועולות עכשיו, וגם חבר מסוים אותו הוא זוכר "כמו אור באפלה", שהשפיע על חייו. לתוך ההתרפקות נכנסות הערות סרק סתמיות שאינן מסייעות לקוהרנטיות של הטקסט כמו "גם לי קשה עם היום יום כי לא פשוט כאן" (מה לא פשוט?) וגם "עוד מאמין שיש בי טוב" אינו משפט שמתחבר לסיפור של חווית הגעגועים, עליה נסב השיר.
המנגינה הופכת את השיר עצוב מאוד. המוסיקה משדרת דכדוך עמוק. האם אלה רק הגעגועים או משקעים אחרים שאינם קיימים בשיר? המשפט "לומד לחיות עם הקולות" אינו מבהיר את מהות המועקה הנפשית.
דודי בר דוד יודה לים רפאלי, שהצליח למלא את השיר בעומק/ תוכן אמוציונאלי מבלי לגלוש לדרמה, מתחבר בהזדהות אמת לנרטיב, וכתוצאה מצליח לעורר ריגוש.
בימוי, צילום, עריכה: מורן קריב
על סף ביתך אני עומד/ לא אכנס רק אסתכל
כי קצת עדיין מסתבך, להתמודד/ עם השנים, הכעסים, הזיכרון שמתבגר
ובמירוץ המטורף של החיים/ גם לי קשה עם היום יום כי לא פשוט כאן
וגם אחרי כל השנים/ מוצא אותי קורא לך
כל הילדים בזיכרון עולים עכשיו/ ובית הספר הישן נסגר מזמן
|זוכר ת׳טוב וגם ת׳רע/ אבל אותך אחי כמו אור באפלה
ת׳זכרונות מזמן קברתי בחצר/ לחשוב שפעם לא היה לי אף חבר
לדבר וגם לחלום/ איך בזכותך אני עומד מולם היום
וזה חוזר לי בלילות ובימים/ ובשעות קטנות קטנות
עוד מאמין שיש בי טוב/ אחרי כל השריטות מה כבר יכולתי לעשות
כל הילדים בזיכרון…
ויומולדת מי סופר/ כבר יש לי ים של חברים ומתנות ואהבה
כבר לא לבד/ לומד לחיות/ לחיות עם הקולות/ לחיות עם העבר
כל הילדים בזיכרון…
