סינגל ראשון לזוכה דה-וויס, וכבר מדביקים לו כל קלישאה אפשרית של הז'אנר, במילים, בלחן, בעיבוד. הגבר בוכה בלילה על כי נטשה אותו, בחוץ יש גשם והוא מתגעגע ל"ימים של אושר" במיוחד כשהוא נזכר בה בכיכר. רק הכיכר נדמה לי, לא שכיחה בשירים אחרים.
לא די בכך: אלקנה מרציאנו לא רק מאנפף את עיצבונו. התזמור לוקח אותו גם אל השמח החל מהמילים "זה לא כדאי להיפרד בחוץ יש גשם". הלחן – אין חדש תחת השמש הים תיכונית. נדוש וחבוט כמו אלף לחנים אחרים שחוגגים תחת הגג המוסיקלי הזה. העיבוד מתרפס למאזינים, וממחזר שבלונות עם טאץ' של תזמורים ערביים.
אלקנה מרציאנו שייך עצמו לז'אנר, אבל נדמה לי שהוא עדיין לא ייקח אחריות למי שתפרו לו את הסינגל הזה, שכולו שקיפות מסחרית, בטח לא מקוריות.
סוף היום ואני עייף / עוד לא הגעתי להניח את ראשי/ זיכרונך עוד מהדהד כמו מערבולת / לא מוצא פה את עצמי/ ישנה כיכר שמזכירה לי / לא לעבור דרכה/ אותך אני שם פגשתי/ שם היית לי מחכה
זה לא כדאי להיפרד בחוץ יש גשם/ זה לא כדאי לדבר יותר מדי/ ואם תרצי שאבוא אדפוק בדלת/ רק תדעי שאת האישה הנכונה
רק תמונה יחידה נשארה לי / לא רוצה לראות אותה/ מביאה געגועים ימים של אושר / איך היינו אוהבים/ ישנה כיכר שמזכירה לי / לא לעבור דרכה/ אותך אני שם פגשתי / שם היית לי מחכה/ זה לא כדאי…