לירון בן שמעון אופטימית, למרות המציאות שעומדת בניגוד לאמונה בטוב. טוב=ניסים. בן שמעון מאמינה בכנות בקיומם של ניסים – ברגע המיועד להם להתגשם. למרות ריח של "דם יזע ואבק" (אנלוגיה ל"דם, עמל, דמעות ויזע" מנאומו של צ'רצ'יל לעם הבריטי במלחמת העולם) – עדיין ממתינה להם, והציפייה היא שהם יתרחשו בזמן הכי חשוך, הכי חסר תקווה. למעשה, השיר מדבר על המתנה כפולה, שלה – לנס, של הנס לזמן שבו יינתן לו הסימן להתרחש.
הטקסט המיוחד, הרב-שכבתי, מושר בהבעה כמו מיסטית, שאין בה שמחה ואושר, אלא יותר תחושה חלומית של עצבות – עטופה בצליל אלקטרוני חורפי. השיר מתחיל בקצב איטי ומקבל טוויסט קצבי קליל לקראת סיום כמו כדי להמחיש קצהו של נס בהתגשמותו. בשירה מאופקת-מבוקרת, במנגינה קסומה, מצליחה לירון בן שמעון להביע את עומק התקווה שלה בהתרחשות העל טבעי המופלא.
ניסים, לא קורים סתם כך/ הם מתגנבים באפלה/ כשהקרקע פורייה/ כשהאוויר נקי ומבושם / ניסים, לא קורים כך סתם/ הם מטפסים בעלייה בזיכרון שלא היה / מכווצים, מכונסים בתוך עצמם/ מחכים לאות, ממתינים לסימן
יש אסונות שעשויים מחלומות מרוסקים/ יש אנשים שמאבדים ולא מוצאים/ והשמיים הם פתוחים/ העננים קלים קלים
אבל אני/ אני חלמתי על ניסים/ ניסים, לא תלויים בזמן/ מקבלים בהשלמה / את הניצחון שלא היה / מכווצים, מכונסים בתוך עצמם/ מחכים לאות, ממתינים לסימן
ובאוויר עכשיו יש ריח / של דם ויזע ואבק של כוכבים/ כשאתעורר אמשיך לחלום/ כי התרגלתי לקוות
