הגבר מנגן את הכאב והגעגוע, שומע את פעימות ליבה, בשעה שהיא על מרפסת של אחר – רוקדת עם עצמה. עם עצמה? למאור תיתון יצא מומנט חריג בין מצבור הקלישאות בשיר הזה. אשתמש באחת משלי: אין חדש תחת השמש הים תיכונית. האדמה רועדת במקומותינו, ואנחנו מקבלים עוד בלדה טיפוסית של האוהב המתייסר שמנסה גם נגיעת ארס פואטית ("בימים אני כותב בלילות מתגעגע"), כדי שחס וחלילה לא נטעה, כי מדובר גם באמן שכותב את יסורי געגועיו.
אמן מיומן היה מוותר על "את יפה כמו השמש מאירה לי את הנשמה", מטפורה שחוקה אותה הייתי מחזיר לכותב.
מוסיקה: סלואו-מלנכוליה, מנעד נמוך שמזנק כצפוי לגבוה נרגש שמעצים את ה"בא לי לחבק אותך בלילה". תן לרגש לרוץ לפניך. לא חושד שקולו של תיתון לא מחובר למיתר הרגש, שמפעילים את מיתרי הקול והגיטרה. מצד שני זה כל כך שבלוני, שאני מתקשה להשתתף בצערו.
בימוי קליפ: עוזי גורג צילום : זוהר ווענונו
בימים אני כותב בלילות מתגעגע/ לפעמים זה קצת כואב/ זה עולם מפריד בינינו ובפנים אני יודע
את לא יוצאת לי מהראש ומהלב
איך כששוב יורד הלילה/ עם גיטרה על היד מנגן לי שיר מפעם/ על מרפסת של אחר את רוקדת עם עצמך
מסתובבת ולא די לך
ואת יפה כמו השמש מאירה לי תנשמה/ ולא חשוב אותו מרחק אני יודע
יבוא היום וניפגש סתם ברחוב ונתרגש/ ואיך הלב שלך פועם אני שומע
אומרים הכל בסוף עובר אני לומד להסתדר/ שורף שעות על חלומות לבד בחדר
וכשהבוקר מתעורר אותה תמונה אני שומר/ ואיך שבא לי לחבק אותך בלילה
הימים עוברים לאט והשיר שאת אוהבת/ מתנגן בחדרים
אז רק תבואי אליי תאמרי שאת עליי חושבת/ ונזכרת במקומות ברגעים
איך ישבנו שם בלילה/ עם גיטרה על היד וניגנו שיר מפעם
על מרפסת של אחר את רוקדת עם עצמך/ מסתובבת ולא די לך
