עיון ביקורת

מארק אליהו ושי צברי, מגע הקסם (לקראת פסטיבל ג'אז חורף בים האדום, ינואר 2019)

מוסיקה הופעות, מוסיקה ישראלית, מוסיקת עולם

מארק אליהו ושי צברי שיופיעו בפסטיבל ג'אז חורף באילת ב-14.2 הם נקודת מפגש ייחודית במוסיקה המקומית בין צליל הקמנצ'ה הנדיר וקול הנשמה הבלעדי. שמעתי אותם בפסטיבל הפסנתר האחרון (25.10.18) באולם אסיא במוזיאון ת"א. הם מתמזגים נפלא מרגע שצברי פוצח ב"שחרית" למילים של אלי אליהו (אביו של מארק) בעידון מפעים: "שלא ידפוק אותי הלב/ באמצע היום, שלא אכאיב/ לאיש ולא אכאב, שיהיה/ חלב ולחם טרי, טיפת אור/ מעט מים". הרגעים האוריינטאליים הגרוביים מגיעים ב"המלך": "המלך תביאני חדריך / ימים רבים צפיתי / וכלום לא ראיתי / נשבעתי לא אציץ / וקל לי לקיים / כי לא אראה אלא אותך". הטקסט עובר לידי, המוסיקה נכנסת ללב ולרגליים. זוהי מוסיקה ישראלית המחוברת למקורות, שהולכת על צליל עכשווי ומבוססת על העוצמה והחיות של שי צברי, שנעה בין הפיוטי לחפלאי. כשצברי שר בטון מלנכולי כמה "דברי אלי עכשיו … פנייך גלים, בינינו ים געגועים, רגלי כשלו מנדודים, וכל השירים שכתבתי – עכשיו תפילות", אני חש רעדה בתוכי וצמרור על עורי. אותה תחושה עברה גם ב"מעלי דממה" של אהובה עוזרי ז"ל.
כשמארק אליהו מפעיל את הקמנצ'ה האלתורים המסולסלים מקבלים גוון אתני פיוטי יפהפה, המגיע מאזורים פנימיים. המוסיקה שלו יוצאת ממקורות מזרחיים שונים, מתפתחת במרחביה החדשים, נעה במסלול אותנטי, מחבקת את העבר, אבל חיה בהווה. במונחים של מוסיקת עולם – הצלילים חוצים תרבויות, אל זמניים, אל דתיים, נוגעים בספירות עליונות, מכניסים לאווירה היפנוטית. מארק אליהו יוצר מוסיקה חוצת תרבויות (Cross Culture), אל זמנית, אל-דתית, למרות היותה נטועה בקרקעה היהודית. אין בה גרגר אבק של התמסחרות, מרתקת בשימושים, שהיא עושה במסורת, כדי לייצר צליל חדש.
אם מוסיקה ישראלית עכשווית – זה המפגש הזה בין אליהו לצברי בצומת מזרח מערב, רגש ושמחה המגיעים ממניעים אמיתיים, ראשים מדברים ביניהם, מתמזגים במניגינה, באלתור של צליל נשמה.

צילומים: מרגלית חרסונסקי

גלריה
דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *