אחרי אריס סאן, שלומי סרנגה היה הזמר הישראלי הכי יווני שפעל במקומותינו, תואם ענק הזמר היווני, סטליוס קזנג'ידיס, עם הניחוח הקולי העמוק הטיפה מלנכולי. מצד שני, סרנגה לא ויתר על זהותו הישראלית. לא פעם מצאנו אותו מקליט שירים מהשירון הקלאסי כמו "אל תלכי בשדה" (ל"עבודה עברית") המזוהה עם חוה אלברשטיין. באלבום החדש סרנגה שר גם קזנג'ידיס, גם אריס סאן ("דם דם") וגם קלאסיקה ישראלית "שיר לערב חג" (תרצה אתר-יעקב הולנדר) שביצעה בזמנה מירי אלוני. רמבטיקו, מוסיקה מזרחית, קלאסיקה ישראלית – הכל נכנס אצלו תחת המטריה היוונית הים תיכונית.
אצל פוליקר ההתייוונות היתה חלק אינטגרלי ואותנטי של יצירתו האישית, סרנגה אינו מגיע מהכיוון הזה, כי הוא אינו חותר ליצירה אישית מקורית שלמה.  השאיפה שלו היתה ועדיין – תמהיל שיגיע כמה שיותר קרוב למיינסטרים המקומי. באלבום החדש יש לסרנגה שני שירים מקוריים שהוא כתב והלחין – "מה תשתי גברת" ו"נוסעת ליוון", בניחוח יווני ישראלי של מועדוני הלילה של פעם, משהו בסיסי רק כדי להזיז ולהקפיץ, או לכל היותר חומר לפרודיה על הקלות הלא נסבלת בניסיון לכייף על הז'אנר.
מקורי ומיוחד יותר הוא "שר באמבטיה" של יוסי גיספן, שכתב שיר געגועים לפלורנטין, סניף מקומי של פיראוס שנות השמונים. השיר כתוב בעין מחייכת. סוג של איך נולד אז שיר. יש כאן מילון קצר של מילים מוכרות והודאה מחויכת איך "מג'ברשים" שיר כחול לבן בטעם יווני שהתנקז לאמבטיה, מה שמזכיר כי בישראל מוסיקה יוונית הייתה בדרך כלל יציר כלאיים בידורי, פשרה מסחרית בין צליל גיטרות חשמליות לצליל בוזוקי, מעין פולקלור יווני קליל בטעם מקומי, שהקשר בינו ובין המוסיקה היוונית העממית האותנטית היה מקרי ורופף. כאן חשבו מוסיקה יוונית במונחים של פופ יווני קליל, שהתחבר גם לחבילת הבידור  הקרויה "מוסיקה מזרחית".יוסי גיספן ושלומי וסרנגה מתרפקים על הפשרה הזו של המוסיקה היוונית בישראל. לזכותם ייאמר כי הם עושים את זה בחיוך נוסטלגי עממי חם ונעים, ובלי יומרות, במנגינה ובטון שמשדרים געגועים כנים לתקופה ההיא. "מת מאהבה" (יוסי גיספן- ניסים גיספן) הוא בלדה עממית על שברון לב  של אוהב, ששנמעת יותר פרודיה יוונית מאשר טרגדיה יוונית. גם השיר הזה יצטרף לשירים המקוריים האותנטיים של סרנגה.
קאברים? "מיסירלו" "נערה מצריה", הוא כיסוי לאחד השירים היפים של המוסיקה היוונית, שהוקלט לראשונה ב-1927 וזכה להכרה ב-1994, כאשר השיר נכנס לפסקול "ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו כנעימת גיטרות.  שיר התאהבות שאומר:  הבנאדם רוצה לחטוף נערה מהמזרח בשל יופייה האקזוטי – אחרת הוא ישתגע. בסוף הוא יהיה מוכן להסתפק בנשיקה… סוג של טקסט שאם אינך מעניק לו את הניחוח המוסיקלי הנכון, הוא עשוי להפוך לעוד שיר יווני אקראי בין אלפי שירים אחרים. אייל מזיג המעבד והמפיק דאג שזה לא יקרה, והצליח להחזיר את סרנגה למסלול עממי אותנטי ספוג ארומה ים תיכונית מענגת.
אחרי העברית חוזר סרנגה למגרש היווני וביוונית – ב"ת'לו נה מניוסיס" בעיבוד אקוסטי פריך של אהרון קמיגרוב, "קסרו נקרוס", "טראגוד'י טיס פטוח'ולוגיאס" (קזנג'ידיס), "גיריזו אפטי ניח'טה". השירים האלה הגיעו ללא תרגום לעברית (חבל), ונשמעים כסקציה בפני עצמה. המסקנה אחרי 11 שירים – האלבום אינו הומוגני. סלט ושאר ירקות. הגיע הזמן שסרנגה יצרף עשרה שירים מקוריים בעברית באורינטצייית השירים שכתב לו גיספן כדי לעשות אלבום ישראלי שלם בניחוח יווני. האלבום הזה – שעטנזי מדי, ערבובים שאינם תורמים לחוט שדרה אומנותי יציב ומקדם.

וידיאו: מיסירלו