מירה עווד

חשוב על זולתך

מירה עווד שרה מחמוד דרוויש

יולי 2016
/5

אני מעריך שרבים חשבו אותה מחשבה שחלפה במוחי: מירה עווד מיהרה לעלות על עגלת החדשות החמות. הוציאה תקליטור קצר (EP) עם שירי המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש כמה ימים אחרי ששר הביטחון זימן לבירור את מפקד גל"צ על שידור "אוניברסיטה משודרת" שעסקה בשירי המשורר.
נכון, ריח של פופוליזם עמד באוויר. מצד שני – עווד לא חששה מאמירה נועזת בימים של רוחות הסתה ושנאה שנושבות במהירויות מסחררות. היא מודה שהעיתוי לא היה מקרי. צעד לא פשוט לאמנית ישראלית. אבל מירה עווד בחרה ללכת נגד הרוח.
השידור בגל"צ גרם לרעידת אדמה קלה בצמרת הפוליטית. שר הביטחון זימן את מפקד גלי צה"ל, ירון דקל כדי להסביר לו כי שידור כזה מהווה "ליקוי מאורות" ו"דלק לפעולות טרור נגד מדינת ישראל". מירי רגב, שרת התרבות והספורט האשימה את גל"צ ב"ירידה מהפסים". טענה שתחנה ציבורית במשרד הביטחון אינה יכולה להרשות לעצמה להעצים ולפאר את הנרטיב האנטי ישראלי.
כאמור, מירה עווד הודתה, כי היא  מוציאה את השירים בטיימינג לא מקרי: "בחרתי לפתוח צוהר ולהזמין אתכם אל מחמוד דרוויש הפרטי שלי".  היא  בחרה ארבעה שירים תחת הכותרת "חשוב על זולתך", שאת כולם הלחינה בעצמה. שלושה מהם "ריטה", "יוסף" ו"אימא" יצאו במסגרת פסקול של הסרט "תרשום אני ערבי" של הבימאית התיעודית איבתיסאם מראענה בהפקתו המוסיקלית של שי אלון. וכך כותבת עווד בקומוניקט שיצא עם התקליטור:
"גם אני פלסטינית, ישראלית. אכן הכלאה מוזרה של זהויות לוחמניות, שאיתן אני חיה דווקא בשלום. הזהות המורכבת הזאת לעיתים ירתה לי ברגל, פצעה אותי קשות ועיכבה אותי בחיים, אבל לא וויתרתי עליה, לא כשהיו הפגנות מחוץ לאולם שקראו לי בוגדת ועלה תאנה, ולא כשנקראתי גיס חמישי ותומכת טרור. למה לא וויתרתי? כי אני לא רוצה לספר שבבי סיפור, אלא סיפור שלם, על כל המורכבות שיש בו, אני לא רוצה להוציא חלקים מהרזומה שלי בכדי לרדת יותר בקלות בגרונו של הקהל. אני בת לאב פלסטיני, שחווה את גירוש 48, ואם שהיא אזרחית ישראלית לכל דבר. אני ואבי גדלנו באותו מקום בדיוק, רק שהוא נולד בפלסטין ואני בישראל. זה הסיפור שלי,  ואת הסיפור שלי אני לעתים מספרת גם דרך שירתו של מחמוד דרוויש, כי הוא פורש את סיפורו של אבי, שבגיל 12 גורש מכפרו ונהיה פליט. למזלו של אבי, הוא ומשפחתו יכלו לחזור אל הכפר, ואל כתלי הבית, אך למחמוד היה סיפור אחר, כי כשהוא חזר, לא היה שם בית, ולא היה כפר, ואז הוא ומשפחתו נהיו פליטים בתוך ארצם שלהם.
"מחמוד דרוויש, היה איש מחאה, לא איש שנאה. כשהוא נפגש עם היהודי שגר במושב שצמח מעל הריסות ביתו שלו, הוא לא קילל אותו ולא תקף, אלא קרא לו "חבר", והביע קנאה כנה על כך שהחבר יכול לחזור ולבקר במקום שעל דרוויש נאסר לשוב. אם זו הסתה, אז העולם השתגע לחלוטין. מחמוד דרוויש שנא את חוסר הצדק, אך לא את היהודים. “את המאסר אני שונא, לא אותך!" הוא אמר לסוהר הישראלי שלו באחד השירים. אם בגלל המחאה על הגזל ועל חוסר הצדק ניתן להשוות אותו להיטלר, אז אבדה כל פרופורציה. גם אני שונאת את המצב העגום שבו אנו נמצאים, היכן שיש פילוג, שנאה והסתה מתמשכת, אך איני שונאת ישראלים או יהודים. די עם ההאשמות חסרות האחריות וההסתה. בעולם הזה יש הפוערים תהום, ויש הבונים גשר. אני מזמן בחרתי לאיזו קבוצה להשתייך"

מחמוד דרוויש חשוב על זולתך

כשאתה מכין את ארוחת הבוקר שלך, חשוב על זולתך

[אל תשכח את מזון היונים]

כשאתה מנהל את מלחמותיך, חשוב על זולתך

[אל תשכח את שוחרי השלום]

כשאתה משלם את חשבון המים, חשוב על זולתך

[אל תשכח את מי שיונק מי עננים]

כשאתה שב אל הבית, ביתך, חשוב על זולתך

[אל תשכח את עם-האוהלים]

כשאתה ישן ומונה את הכוכבים, חשוב על זולתך

[יש מי שאינו מוצא מקום לשינה]

כשאתה נותן דרור לנפשך בהשאלות, חשוב על זולתך

[חשוב על אלה שאיבדו זכותם למילים]

כשאתה מהרהר באחרים הרחוקים, חשוב על עצמך

[אמור: הלוואי שהייתי נר בחשכה]

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן