מירי מסיקה שרה את המכתב שאליה רוסיליו כתב לאמו, המתייחס לסיפור חייו (***). הילד (המבוגר) שעדיין מחכה לחיבוק, הגם שהוא כבר בעידן אישי אחר, אחרי שמצא אהבה, ו"השריטה" שלה עברה לו מהלב. מבחינת השיר והנרטיב – השריטה היא כולה נחלתו, ועליה הוא מקונן. לא על ה"שריטה" שלה.
אני לא מת על "חילופי תפקידים" בביצוע שירים. זהו שיר שמושר מגבר לאמו, ולכן, באופן הכי טבעי הוא היה צריך להישמע מפי זמר זכר.
אני יכול להבין את הפניה של רוסיליו למירי מסיקה. מוזיקה עצובה היא מקום בטוח להביע רגשות. היא מאפשרת להרגיש חיבור לשיר ברמה הרגשית, כאילו מישהו "מבין אותו". מירי מסיקה היא כנראה הזמרת לשיר שיר אישי רגשי אפילו בתפקיד של גבר, שעדיין מייחל לחיבוק אימהי.
הבחירה של רוסליו נראית מוזרה אבל צפויה. מסיקה שרה את התחושה כאילו מעניקה למושא השיר את החיבוק המיוחל. המנגינה יושבת עליה ככפפה ליד, השירה מאופקת ומכילה את המשקע הרגשי של הסיפור. למעשה, העבירה את השיר למגרש שלה. מבחינת זהות אישית – מירי מסיקה היא היישות הדומיננטית בשיר הזה, יותר מאשר הסיפור האישי של רוסליו.
*** אליה רוסיליו: "השיר הוא מונולוג של הילד שגדל אצל דודיו, שמצד אחד מנסה להבין מה השתבש בסיפור החיים שלו, ומצד שני מספר
לאמא שלו כל מה שהיא לא יודעת שעובר ועבר עליו כתוצאה מההיעדרות שלה בחייו"
מירי מסיקה – "הערב הייתי צריכה להופיע בהיכל התרבות"
מירי מסיקה אמא – מילים
אמא את שומעת את קולי ?/ אני ילד מחפש / קצת עצוב וקצת כועס
על העולם / אמא אני לומד להסתדר / אני לא רוצה להיות גיבור
טראגי ואפור / שמתפורר
כמו ספינה אחת בלב הים / מפליגה ואין לה סוף / גם אני עייף וגם אני רוצה
למצוא כבר איזה חוף / ואולי את לא אשמה / ואולי העולם הזה דפוק
אבל בסוף היום / אני רק רוצה למצוא מקום / רק רוצה חיבוק
אמא הצל שלך כבד / אבל אני לומד לחיות / איתך או לפחות להתמודד
כמו ספינה אחת בלב הים / מפליגה ואין לה סוף
גם אני עייף וגם אני רוצה / למצוא כבר איזה חוף
ואולי את לא אשמה / ואולי העולם הזה דפוק
אבל בסוף היום / אני רק רוצה למצוא מקום / רק רוצה חיבוק
אמא רק רציתי לספר / שכבר יש לי אהבה / והשריטה שלך עברה לי / מהלב
