0Y0A0469

מרקורי רב ההופעה בישראל ב-2016

חווית רוק נדירה באיכותה. מופע שנתן  תחושה של חזרה לדבר האמיתי, הנשגב, הלא צפוי.

בארבי ת"א
5/5

מרקורי רב סיימו עם The Dark Is Rising מאלבומם All Is Dream. מערבולת מסחררת של אלט-רוק מלודי-חלומי. הפלצט הנפלא של ג'ונתן דונהיו מאפיל על צלילי הגיטרות והתופים. הצליל משדר מסתורין. "חלמתי עלייך בזרועותיי, אבל חלומות תמיד משקרים".
מה טוב ומה נפלא לדעת, שמרקורי רב ממשיכה ללכת בדרכה כמעט 27 שנה אחרי שבאה לעולם. האנרגיות מגיעות בעיקר מהאיש המרכזי – דונהיו, התלהבות השירה, המוסיקה האחרת. הוידויים והסיפורים בין השירים. הבעות הפנים, תנועות הידיים.
אלבומם האחרון  "The Light In You"– אינו נעדר קסם, אבל  חסרים בו ההמצאות המלודיות של אלבומים כמו Deserter’s Songs ו – All Is Dreamמרקורי רב  הגיעה לבארבי לא לכדי לנגן את האחרון שלה, אלא את 11 שירי  Deserter’s Songs, שיצא ב-1998 ועוד שלושה שירים. דונהיו הסביר/התוודה מיד אחרי השיר הראשון משך כמעט 10 דקות, כי האלבום היה כל כך שונה וייחודי לזמנו, שהוא התקבל אז רע מאוד, מה שהוביל את חברי הלהקה למצב שגבל בדיכאון. השנים שחלפו הראו כי המנגינות וההרמוניות שימרו אותו חי ורלוונטי ל-2016. מדובר בשירים כמו ,Holes ,Tonite It Shows הכמו ואלסי, השיר השמימי Endlessly, גם שירי הפופ Opus 40 ו – Hudson Line. זה אלבום שלא דומה לשומדבר, יש שטוענים שהוא אפילו אינט נשמע כמו "מרקורי רב".
רוק פרוגריסיווי, אלטרנטיבי, פסיכודלי? ממש לא חשוב לקטלג את המוסיקה של החבורה מבאפלו, ניו-יורק, מהסיבה הפשוטה, שזו מוסיקה שמסרבת לקטלג את עצמה. חברי הלהקה התייחסו פעם לסוגיית ההגדרה ואמרו עליה משהו כמו "אקספירמנט כאוטי, שאינו רוצה להיות להקה". יפה. נכון. את מרקורי רב הישוו בין השאר גם גם לפינק פלוידג'ונתן דונהיו ושות' מעולם לא ניסו להיות הפינק פלוייד החדשים, אבל יש גם משהו "פלויידי" במוסיקה שלהם. מה שבטוח: הצד האפל של המוסיקה שלהם לא פחות מענג מ"הצד האפל" של רוג’ר ווטרס ושות’.
מה שתופס בבלדות ששמענו הן המלודיות הקליטות, אך הלא פשוטות, הלא-להיטיות, הטקסטים הפואטיים, העיבודים הרוק-סימפוניים עתירי הדמיון, הנגינה הכמו פסיכודלית. כל אלה הופכים את המוסיקה למה שנקרא "דרימי פופ", פופ הזוי, שמיימי שבו הקול הגבוה הדואב של  ג’ונתן דוניהו נשמע סייסמוגראף רגשי.
לג’ונתן דוניהו יש נוכחות תיאטרלית מוזרה אחוז תזזית, מחצין רגשות, וכשהוא אינו שר, הוא מנצח על הנגנים בתנועות ידיים, כמו רוקד את עצמו, וחי גם את התזמור העשיר. הטונים שלו גבוהים ותחושתיים. ההבעה נרגשת ועמוקה. חווית רוק נדירה באיכותה. מופע שנתן  תחושה של חזרה לדבר האמיתי, הנשגב, הלא צפוי.

נגנים: ג'ונתן דונהיו – גיטרה ושירה, גראסהופר – גיטרה ושירה, סיימון ריימונד – באס, ג"יסון רוברט מירנדה – תופים, ג'סי טרבר צ'נדלר – קלידים, כריסטופר  הייצמן – גיטרה

צילומים: מרגלית חרסונסקי

  1. Holes
  2. Tonite It Shows
  3. Endlessly
  4. I Collect Coins
  5. Opus 40
  6. Hudson Line
  7. The Happy End (The Drunk Room)
  8. Goddess on a Hiway
  9. The Funny Bird
  10. Pick Up If You're There
  11. Delta Sun Bottleneck Stomp
  12. A Man
  13. Encore:
  14. The Queen of Swans
  15. The Dark Is Rising

וידיאו 1: Holes

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן