נורית גלרון צילום מרגלית חרסונסקי

מה שהשמיים נותנים, אלבום במבחן הזמן

נורית גלרון

אן.אם.סי
4/5

מה שעושות השנים לשירים. קחו את האלבום הזה של נורית גלרון. בשמיעה חוזרת נדמה, שהזמן לא היה לצידו. 12 שנה אחרי שיצא, זהו עדיין תמהיל שמייצג של זמרת רפרטואר כמו גלרון שטועמת מזה ומזה. אבל התאדה במשך הזמן.  אז מה קרה שרוב השירים כאן נשמעים כאילו הם חדשים? זה עורכי הרדיו שלו השמיעו או המאזינים שלא אהבו? זה אלבום שמזכיר כי איכות לא הולכת עם פופולריות.
יצחק קלפטר הלחין לה את "הציפור" לפי נתן זך. שיר שמדבר על ההרגל בחיים, על לחיות גם בלי אהבה סוערת, לחיות עם מה שהשמיים נותנים.
גלרון לא פעם ראשונה שרה על משהו שנעצר בחיים, בחיי האהבה. הטון הנוגה המוכר. אפילו נוגה-נמוך מאי-פעם. ב"הציפור" קלפטר מנגן גיטרה, וזוהי תוספת יפה.
שילה פרבר כתבה לה את "אתה משתחרר". מעבר טוב, מוציא את הדיסק מהעננה של הפתיחה. האקורדים והקצב מזכירים המון שירים אחרים. זה דווקא שיר אופטימי למדי. לא הכול נגמר, אפשר לפתוח דף חדש. לכול יום יש שם חדש, אפשר להשתחרר, לנצל את הזמן החדש. זווית ראיה אחרת של פרידה. שיר קצבי, פשוט, מתנגן ונקלט משמיעה ראשונה.
נורית אינה מצהירה כוונות על התחדשות. זה שיר שמתאים לה, שייתן חצי דרייב עכשווי לקריירה שלה. לוקחת אותו אל החלקה האומנותית שלה, וגם יזהר אשדות, שהפיק נהנה כנראה לשמוע מיתרים עוטפים את השירים שהוא מפיק.
"ספינותיה הן כמו רוח של פרחים לעור פניה של אשה", כתב לה מאיר גולדברג, דודי לוי הוסיף מנגינה יפה, היא שרה על ספינות הדמיון שלקחו אותה אל ארצות שונות בסוף העולם. זה שיר שלחנו נקלט משמיעה ראשונה, מתוק-נוגה, בהפקה וורלד ביט מיוסיק כשהדגש הוא על מוסיקה קלטית (אורי מיילס בחלילים). להיט בכול מובן, עשיר במקצביו, פריך בלחנו.
עוד שיר שקט ברוח הפתיחה על יחסים שכבר אחנם ברורים מאליהם. מילים ולחן – "על הגבול הדק" שכתב והלחין מיקי גבריאלוב. על החיים בשניים שהם לא מה שהיו. "היתה אהבה ועכשיו מה יהיה בסופנו" שרה באותו טון נוגה. צליל הנשיפה המעושן הוא של ממלו מוסיף מימד. הטון של גלרון משדר הזדהות עמוקה עם השיר.
"פגישה מקרית בעיר זרה". לפי מילים של שבא סלהוב ולחן של אילן וירצברג, ממשיך במסלול מינורי, טעון במתח נאראטיבי, וגם השיר הזה מושר באוריינטציה החסר (באהבה) ועל הניסיון למלא אותו. יותר אופטימי "סוכנת חשאית" למילים של י. רוטבליט, על תסריט מתח על פגישה – עם מעבר למוסיקה אפרו קאריבית, מה הקשר? אפשר לקבל את זה כהברקת עיבוד. אולי גלרון לא רצתה שהדיסק שלה יישמע כול-כך מלנכולי.
"שיר עברי" של איתן גלאס נחמיאס ואלון אולארצ'יק הקצבי-ים תיכוני, שיר הלל לשיר בשפתנו, מוסיף גם מצברוח שמח לדיסק, אבל לא ממש שייך לדיסק הזה.
"דרך הכל" (מאיר גולדברג, קורין אלאל) מעבירה את גלרון מהחדר הפרטי להתפלספות על החיים. מעין הימנון כזה, שיכול להיכנס לשירונים.
והנה שיר שמתלבש ככפה על הפריזמה של גלרון- "באה מרחוק" (י.רטבליט-י.אשדות), גם הטון, גם האווירה, גם הטקסט. על אחת שחוזרת מרחוק עם מטען קטן, בלי הרבה הבטחות, אבל כל שיש לה זה אהבה לחלק.
רונה קינן הלחינה את "את יותר מדי" של יונה וולך. שיר על זהירות שיש לנקוט. לא להביט בדרך עד סופה, לא לשהושיט יד שהיא יותר מדי היא רוצה. על חוסר היכולת ללכת עד הסוף. הלחן יפהפה, קינן כמו הקשיבה לוולך, יצא לה ואלס, וגם גלרון מצליחה לתרגם את תחושות המשוררת.
"בסוף הדרך" (נתן יונתן, אילן וירצברג) הוא הסיום הכי מצמרר שגלרון הייתה יכולה לבחור לאלבומה. אמת חיים פשוטה וגדולה. הלחן של וירצברג, המינורי, והטון הדואב-עורג-משתוקק של גלרון שאמור היה להכניס לרשימת הקלאסיים שלה. מה קרה לו? זוהי הרי נורית גלרון הותיקה, הטובה, המרגשת.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות