צוותא מרץ 2010. נתן זך עולה להקריא שירים בערב שהוקדש ל"ואז בא לנו" של נורית גלרון. הוא מתבלבל (או שלא) ואומר: "בדרך כלל אני לא כותב למשוררת", והתכוון כמובן ל"זמרת". כנראה לא סתם אמר. כשגלרון שרה זך היא מרגישה כנראה גם "משוררת". ציינה כמה שורות ש"עשו לה את זה". השבוע כשהוא בן 89, נפרדים מנתן זך המשורר של המוסיקה הישראלית.
נדמה לי, שהחיבור של נורית גלרון עם זך (הראשון היה – "שירים באמצע הלילה") מילא אותה אנרגיות מחודשות, זמרת של משוררים שבוחרת טקסים, כי היא חייבת לשיר אותם.
"לעיתם יקרה", כתב נתן זך בפתח האלבום החדש המשותף לו ולנורית גלרון, "כשאני כותב שיר העוסק בסך היחסים שבין גבר לאשה, אני אומר לעצמי – זה בשביל נורית גלרון"
זך יודע שנורית היא זמרת של משוררים שבוחרת טקסים, כי היא חייבת לשיר אותם. על הבמה – רק לעיתים נדירות מתרחש מפגש כזה: זך הקריא שלושה שירים בטון שברירי נשנק משהו. היה בקריאה הזו יופי ראשוני קסום. גלרון העניקה לשירים מנגינתיות שלקחה אותם למקומות אחרים לא פחות קסומים.
ארבעה חודשים לפני כן: מועדון שבלול. 22.12.09. משורר בן 80 יושב בשולחן קדמי ומנהל דיאלוג עם הזמרת על הבמה. הוא אומר לה – "עזבי אותך מהתודות. תני עוד שיר". נורית גלרון לא הכי התכוננה לעוד שיר, הוא קם על רגליו וממש דרש. מי יכול לסרב למשורר – שהוא חלק מההצגה, וההצגה אינה יכולה להסתיים ללא האקורד-הדרן הזה. חוץ מזה כשנתן זך שומע נורית גלרון שרה, עושה לו חשק לעוד. משהו איכותי כמו שתיית יין טוב. שתי כוסיות קטן עליו. שישה-שבעה שירים – קטן עליו. עוד ועוד. לא רווה.
נתן זך אומר לי שהוא מוסיקאי. משורר שכותב שירים ושומע מוסיקה. זו מן הסתם הסיבה שהוא אחד המשוררים היותר מולחנים, אם לא המולחן ביותר.
הזמינו אותו למועדון ל"פרזנטציה". אלבום חדש עם 11 שירים שלו בעיבודיו והפקתו המוסיקלית של לני בן בשט. הוא נקרא כשמו של השיר שפתח את הערב של האלבום לתקשורת – "ואז בא לנו", יוצא כשלושים שנה אחרי האלבום "שירים באמצע הלילה", שהפגיש לראשונה את גלרון וזך. יש שירים מולחנים שהמוסיקה משמרת אותם לעד. רשימה חלקית: "כי האדם עץ השדה", "כולנו זקוקים לחסד", "כשצלצלת רעד קולך", "אל תתנצל", "בכל פעם שאני מנגן". ובאמת – כל שיר קלאסיקה.
זך קרא שיר מתוך האלבום החדש – "טעם". לא הייתי זקוק ללחן. המוסיקה הייתה שם בטון, בקצב. אפילו בנשימה. בכל פעם שהוא קורא שיר, זך בעצם מנגן.
"בכל פעם שאני מנגן" הוא שיר הבונוס שגלרון העניקה למשורר. קלאסיקה. נדמה לי – יתקן אותי הזמן אם אני טועה. צפויות כמה בן ארצי הלחין את "ואז בא לנו". נורית סיפרה שקיבלה לא מעט לחנים לשיר הזה, מהסוג שמתחנן ללחן. לחן קודר, והטון של נורית – טון של דאגה. ועוד לחן קסום של בן ארצי ל"דיוקן עצמי" שיר שאומר: "היום אחיה רק לעצמי/ ולא לשום איש אחר/ ושום תפקיד לא אמלא/ ועל שום דבר לא אוותר". פסנתר, מיתרים, אקורדיון. שנסון.
דעתו של זך על מוסיקה ישראלית עכשיו
רציתי לשמוע את דעתו של נתן זך על מוסיקה ישראלית עכשיו, אפרופו מפגש איתו ועם נורית גלרון לקראת אלבום שבו היא שרה משיריו.
זך מזג לעצמו כוסית יין אדום והתלבט מה חריף יותר לומר – "דרעק" או "זבל". ואחרי ששמעתי – הבנתי שכשנכנס יין, משתחררת הלשון, או לכל היותר מתעוררים הגעגועים. הוא הזכיר את ברהמס, שופן ושומן לצד מתי כספי, שלום חנוך ואילן וירצברג. חייכתי לעצמי, במיוחד כשהמשורר סינגר על עצמו כמבין יותר ממשהו במוסיקה, מאחר שהוא אף מנגן עדיין פסנתר.
אני יכול להסכים איתו בדבר אחד: לא כל מי שכותב מוסיקה ראוי שיכתוב גם מילים. ובשנים האחרונות – הזמרים הם גם מוסיקאים וגם משוררים.
את מה שאוזניו קלטו פה ושם הוא הגדיר "מיזמוזיקה". האם התכוון למוסיקה של מזמוז ("פלירטוט")? זך אינו מבין מה זו המוסיקה ה"מזרחית" שמתנגנת במחוזותינו. הוא הפליג למחוזות אחרים – מיפן דרך ספרד ועד ארגנטינה.
"יש לי טעם משלי", קבע המשורר, והסביר, כי אולי לשונו על המוסיקה העכשווית חריפה מדי, אבל ממרום 80 שנותיו הוא יודע מהו "טעם", וכיוון שבאופיו הוא פסימי, הרי המוסיקה שהוא אהב ואוהב לא תחזור כבר. הוא האשים את הרכב האוכלוסיה, את התקשורת, ועם זאת נתן סיכוי – שמניצני המוסיקה הקרויה היום "מזרחית", יצמחו פרחים יפים, וגם הגיש לנו פרח יפה מטעמו שנקרא – "טעם".
