לא צפיתי ב"בית ספר למוסיקה". התוכנית נשמעת לי כמו מעבדת ניסויים עם ילדים שפנים, שמי יודע מה יהיה עליהם בעוד כמה שנים. מה, לא די ב"הכוכב הבא", "דה וויס" ו"אקס פקטור" כדי לגלות את הזמרים העתידיים של ישראל?
נכון: עוצמות הריגושים עם ילדים מוכפלות ומשולשות. מי יכול לעמוד מול דמעות שזולגות מהמורים, מאנשי הועדה הפדגוגית. מהמשפחות הגאות. מי יכול לעמוד מול ילדים מרגשים? אני רוצה להאמין, שחלק מהילדים שרים לא רק בקולם היפה, אלא מצליחים להעניק לביצועים יופי פנימי משלהם, הגם שבגילם זה כמעט בלתי אפשרי.
את עוזיה צדוק, הכוכב התורן-זוכה מבית ספר למוסיקה, כבר מנסים להפוך כוכב לכל המשפחה, ונותנים לו טקסט עם משפט כמו "מתרגש ונושם פִּסְגּוֹת חַיֶּיךָ" שהוא שר בעצבות תחושתית שמטפסת למלודרמה בתזמור בומבסטי, כאילו הנער מבין את עומק משמעות "פסגות חייך". המטרה? לתת לעוזיה צדוק לרוץ לפני השיר לפני שהוא יורד לעומקו. מה שאומר: חוזרים לנושא בו פתחנו: המבוגר היוצר מנצל את העובדה, שעוצמת הריגושים עם ילדים מוכפלת והוא עובד כדי לממש את המטרה. השיר הזה, עם כל הפלא שבעוזיה צדוק, הוא הקיטש שממנו צריכים להיזהר.
בית א': בין האותיות נמצאים החלומות,/ בין כל המילים שלחשת בלילות,
מנגן קולך, זה הזמן שלך.
פזמון: ברגע שלם כשאתה כמו חולם,/ ובקושי מֵבִין מראות עיניך,/ אל תיאלם, זה אתה מתגשם,/ מתרגש ונושם פִּסְגּוֹת חַיֶּיךָ.
בית ב': כל המשאלות בין פתקים מקופלות,/ מה תגדל להיות, מה תצליח לגלות/ התבונן סביבך, זה הזמן שלך.
פזמון: ברגע שלם כשאתה כמו חולם,/ ובקושי מֵבִין מראות עיניך,/ אל תיאלם, זה אתה מתגשם,/ מתרגש ונושם פִּסְגּוֹת חַיֶּיךָ.
אל תסרב,/ תן לו ללב,/ להוביל אותך,/ עם הרבה אמונה,/ נגֵן עוד מנגינה.