עיון ביקורת

עידו מימון מארח את גיא מזיג , לתפוס אותה (מילים: עידו מימון, רום אטיק, שאנן סטריט, גיא מזיג לחן, הפקה: עידו מימון שירה: גיא מזיג, יוני 2019)

מוסיקה ישראלית, סינגלים חדשים, שירים חדשים

בטרמינולוגיה הספרותית קוראים לטקסט כזה – ארס פואטיקה: שירה המודעת לעצמה, עוסקת ביצירת עצמה, בתהליך יצירת השיר או הסיפור.  היוצר חושף לפני הקוראים את תהליך הכתיבה. עידו מימון נעזר בארבעה כותבים כדי לספר את סיפור היצירה: הקול אינו מספיק, גם לא מכונת התופים. הלב – משמעותי. הבעיה  היצירה עצמה שממאנת להגיע והחשש – שלא נדע לתפוס אותה לכשתגיע.
המוסיקה הזכירה לי את "שומקום" של בילגו, שעידו מימון היה מעורב בו כמפיק – גם במהלך המלודי, גם בעיבוד. הכיוון – פאנקי, מוסיקת ריתם אנד בלוז סגנון השבעים, תרצו – מוזיקה שחורה המשלבת מוזיקת נשמה וג'אז. התחושה היא שהטקסט הוא בעיקר אמצעי. המטרה – לעשות את האמא של הגרוב. עידו מימון מצליח להתקרב בצורה אפקטיבית לדבר האמיתי, להתחבר בטבורו למוסיקה שחורה. במקצבים סינקופי, בס דומיננטי , גיטרות קצב חדות כתער, כלי נשיפה מונחי קצב, כלי הקשה ללא פשרה, שירה גבוה חזקה, גישה ריקודית שמשתלטת. ייאמר לזכותו של מימון: הקול של גיא מזיג (שמתמחה בפאנק) והצליל זכו להפקה יוצאת מהכלל, מלוטשת ומהודקת. האזנתי פעמיים ושלוש, והיתה לי תחושת דז'ה וו למוסיקה שחרשתי המון בשבעים. מתברר כי הקול, ההקשה, השירה והכלי הנשיפה בכל זאת מספיקים.

שלפתי חרוזים/ כאילו קולי אינו מספיק
ומכונות תופים/ אולי זה הלב/ שרוצה תמיד לפעום/ עמוק במטרונום
מוצא לי מסתור – והיא נוטה/ להשתלט עליי
חשבתי שלא/ לא אדע לתפוס אותה
אין לי יום אין לי לילה/ אפילו דקה
אם היא לא תבוא עכשיו,/ לא אדע לתפוס אותה
אין לי יום אין לי לילה/ אפילו דקה
אם היא לא תבוא כבר/ לא אדע לתפוס אותה…
כמו עץ נופל תמיד/ אני מהדהד, אבל לבד
אולי בעוד שנים/ יגידו כולם/ הם היו ממש ליד
סידרתי בשורה/ הפתעות בתעופה/ שניות מנחיתה
חשבתי שלא/ לא אדע לתפוס אותה
אין לי יום אין לי לילה/ אפילו דקה
אם היא לא תבוא עכשיו/ לא אדע לתפוס אותה
אין לי יום אין לי לילה/ אפילו דקה
אם היא לא תבוא כבר/ לא אדע לתפוס אותה…

 

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *